מקודדי ביניים – כדאי להשתמש?

אחד ההבדלים הגדולים ביותר שקיימים בשוק יצירת תכנים – קשור למקודדי ביניים, אותם Mezzanine Codecs כמו DNxHD/DNxHR/Prores/Cineform וכו'.

בדרך כלל כשמצלמים סרטים, או כל תוכן במצלמות מקצועיות ויקרות (ואני מתכוון למצלמות שמתחילות במחיר של 10-15 אלף דולר ומעלה), בדרך כלל הוידאו יוקלט עם מקודדים כאלו, או שיוקלט כ-RAW או עם דחיסה לא כל כך משמעותית, כמו במקרים של Red, Arri Alexa ולאחרונה גם מצלמות של חברת Blackmagic Design מאפשרים לשמור ב-RAW או במקודד קרוב לכך (חוץ מאשר אפשרויות שמירה ב-Prores בפרופילים שונים).

לעומת זאת, במצלמות שנמכרות במחירים החל מכמה מאות דולרים ועד כמה אלפי דולרים, קידוד הוידאו יהיה ב-H.264 או H.265 באחד מהפרופילים של ה-Codec, בהתאם להחלטת המשתמש. כך לדוגמא יש את H.264 GOP ששומר את כל הפריימים (כלומר הכל I) והוא יותר קל לעבוד בעריכת וידאו רצינית (אבל הוא עדיין לא "קל לעיכול" למערכת כמו מקודדי הביניים). בדרך כלל מי שיצלם בשיטות האלו יהיו אלו היוטיוברים למיניהם, צלמי חתונות ואירועים ועוד. יש כמובן גם כאלו שמשתמשים במצלמות הנ"ל יחד עם מקליטים חיצוניים כדי להקליט קבצים בקידודי ביניים.

להלן קליפ מהערוץ של Gerald Undone שיסביר את ההבדל המהותי בין ה-H.264/H.265 לבין מקודדי ביניים. שימו לב, הוא מדבר על הדברים בקצרה. יש קליפים אחרים שמסבירים הרבה יותר לעומק, למי שמעוניין..

אפשר לסכם את היתרונות של 2 השיטות כך:

  • קידודי Delivery כמו H.264/H.265 – מעולים בשמירה בקבצים בגודל קטנים, כל תוכנת עריכה תקבל אותם, ואפשר לנגן אותם ישירות בכל מחשב ובכל ציוד.
  • קידודי ביניים – יוצרים קבצים יותר גדולים אך שומרים הרבה יותר פרטים, מעולים לעבודות עריכת וידאו מורכבות ברמות שונות. ניתן להחליט איזה מקודד ואיזה פרופיל מקודד על מנת לשמור על איזון של גודל קובץ (או ליתר דיוק: Bitrate) מול איכות וידאו שתישמר.

חסרונות:

  • H.264/H.265 – ככל שמוסיפים יותר אפקטים, LUT ודברים נוספים לקליפים בעת העריכה, העורך "יגמגם" יותר הואיל והוא צריך לחשב שוב ושוב את מיקום הפריים, אפקטים וכו' על אותו פריים ועוד. דבר זה אינו קיים במקודדי ביניים.
  • קבצים גדולים שמקודדים במקודדי ביניים יהיו בעיה לשימוש ועריכה במחשבים ניידים שאין להם דיסק SSD חיצוני או SSD גדול פנימי (ועם הרבה מקום פנוי)

אז עם איזו שיטה כדאי יותר לעבוד? זה תלוי בעצם בראש ובראשונה מי אתה.

  1. אם אתה יוצר תכנים שמיועדים לפלטפורמות שידור באינטרנט (יוטיוב, Vimeo) וכל מה שחשוב לך זה התוכן, אבל לא כל ביט של צבע, אתה מוסיף אולי LUT, מבצע כמה חיתוכים וכמה אפקטים – אז שמירה ב-H.264 במצלמה יכולה לעשות את העבודה די טוב.
  2. אם אתה לעומת זאת יוצר תכנים עבור גופי שידור גדולים – H.264/H.265 יהיו המקודדים אליהם אתה תייצא את התוכן, וברוב הזמן אתה תצטרך לעבוד מול קבצים גדולים שקודדו במקודדי ביניים, ואם אתה משתמש במצלמות די "זולות" (פאנאסוניק S1H, קאנון אבל לא המקצועיים וכו') – תצטרך להשתמש במקליט חיצוני כדי לשמור את הקבצים מקודדים במקודדי ביניים
  3. אם אתה עורך מהבית עבור אולפן ולהעביר אליך קבצים גדולים זו בעיה, אפשר לקודד קבצים כאלו לפרופיל יותר נמוך (גם Prores וגם DNxHD/DNxHR תומכים בכך) שיצור קבצים יותר קטנים שאותם תוכל לערוך. את הקבצים היותר קטנים שומרים מקומית ומעבירים אליך וכשאתה מסיים עריכה, אתה שולח בחזרה את הקבצים שערכת (לא את הקבצים שקודדו במקודדי הביניים) ובאולפן אפשר בכמה קליקים של עכבר להחליף את הקבצים המקודדים בקבצים מקודדים עם פרופיל יותר גבוה. כל העבודה שעשה העורך – תישמר.

אחת השאלות שרבים שואלים בכל הקשור למקודדי ביניים היא: האם, במידה ויש לי מקום פנוי בדיסק, המחשב יצליח לעבוד עם אותם קבצים? ובכן, עם מקודדי ביניים, דרישות ה-GPU וה-CPU הן די צנועות והכל תלוי בראש ובראשונה בדיסק שיש לך. הנה לדוגמא צילום מסך מהמחשב שלי עם ניסוי על דיסק קשיח מכני:

כפי שניתן לראות בתמונה, וידאו ברזולוציות מסוימות ובקידודי Prores שונים – אפשר לערוך בלי יותר מדי בעיות. כמובן שככל שהרזולוציה עולה, וכמות הפריימים לשניה עולה – תצטרכו SSD במקום דיסק קשיח, ואני ממליץ על דיסק קשיח Samsung EVO 860 (אם זה פנימי) או Samsung T5 SSD אם זה חיצוני. המחירים של הדיסקים הללו נוחים (תלוי בתקציב ובגודל SSD שתרצו).

אפשר כמובן להשתמש בדיסק SSD NVME (בחיבור Thunderbolt 3 במק, במחשבים ניידים ב-PC במקרים רבים יש מקום ל-SSD NVME נוסף, וברוב המחשבים מהשנתיים-שלוש האחרונות יש מקום ל-SSD NVME בתצורת מקל על לוח האם או ע"י הוספת כרטיס PCIe זול שעולה 10$) ואז ניתן לערוך כל קובץ שקודד במקודדי ביניים. כך זה נראה כאן:

(במקרה הזה אני משתמש ב-Western Digital SN720 גודל 2 טרהבייט)

אחת הנקודות הנוספות שעורכים רבים מציינים היא חוסר האפשרות שלהם לאחסן מידע רב, ואני בהחלט יכול להבין זאת, אולם יחד עם זאת, לעניות דעתי, Work flow טוב חייב להכיל אמצעי גיבוי קבוע, כמו NAS. פתרון NAS נחמד שאני יכול להמליץ עליו הוא QNAP TS-228A שעולה 739 שקלים ב-KSP (על זה תצטרכו להוסיף מחיר של 2 דיסקים, כמו אלו לדוגמא שעולים 439 שקלים פר דיסק), ובכך אפשר בכל פעם להעביר פרויקט אל המחשב ולערוך, ובסיום – להעביר אל ה-NAS, ואם צריך לערוך שוב, אפשר להעתיק מה-NAS בחזרה (אם אתם בעלי מחשבים ניידים ואתם גם עורכים בשטח, אל תערכו ישירות מה-NAS. ראיתי מספיק מקרים של עורכים שהגיעו עם מחשבים ניידים ו..הם שכחו את הפרויקט בדיסקים בבית).

מבחינה טכנולוגית, דברים משתנים היום במהירות. בעבר, מקליטים חיצוניים היו יקרים מאוד. כיום לעומת זאת, יש מסכים מקליטים חיצוניים כמו Atomos Ninja V שעולים 2300 שקל כולל משלוח לארץ שיודע להקליט ל-Prores, ל-DNxHD, ל-DNxHR ואין צורך בדיסקים SSD קנייניים סופר יוקרתיים. גם SSD SATA טוב של סמסונג יכול לתת מענה מעולה, ואפשר להחליף דיסקים במהירות ולאחר מכן לחבר אותם בחיבור USB פשוט כדי להעביר נתונים. בגלל זה, כותב שורות אלו מתכונן כבר בקרוב לעבור מהקלטות של H.264 להקלטות DNxHR SQ או Prores 422 (אחד מהפרופילים, אני עדיין בודק, יש ל-Prores יתרונות בתחום ה-VBR). זה שקובץ ישקל 20 ג'יגה במקום 4 ג'יגה, לא כזה עקרוני, במיוחד אם אני לא מוציא אותו החוצה לשום מקום ואני כן מקבל איכות הקלטה הרבה יותר גבוהה.

לסיכום: אין שום רע בלהשתמש ב-H.264/H.265 להקלטה ועריכה, אבל לפעמים צריך לשבת כמה דקות ולחשוב ולראות שהשד אינו נורא כל כך אם מקליטים ועורכים עם מקודדי ביניים. מחירי דיסקים ירדו ויורדים, בין אם מדובר בדיסקים מכניים או SSD, המחשב לא צריך להתאמץ יותר מדי בעריכה כשהקבצים מקודדים במקודדי ביניים, והאיכות היא משמעותית הרבה יותר טובה.

שימוש ב-NVME SSD RAID לעריכת וידאו מקצועי

במשך שנים רבות צלמי וידאו עובדים בשיטות שונות על מנת לצלם וידאו, לערוך, לקודד ולשחרר אותו. בדרך כלל הוידאו יוקלט ישירות לכרטיס SD, או XQD או כרטיס אחר, לאחר מכן הכרטיס יועבר אחר כבוד למחשב נייד/נייח והתוכן יועתק בעזרת קורא כרטיסים אל הדיסק הקשיח במחשב או אל דיסק קשיח/SSD חיצוני המחובר למחשב. משם תבוצע עריכה, קידוד והעברת החומר המוכן ליעדו.

בחלק מהמקרים, אצל עורכים יותר מקצועיים, קיים מכשיר DAS המחובר דרך SFF-8087 או דרך Thunderbolt למחשב. המכשיר מכיל מספר דיסקים מכניים והעריכה נעשית ישירות מול אותו מכשיר בסטודיו של העורך. היתרון בשיטה זו – אין צורך בערימת SSD חיצוניים פר צילום/פרויקט, מספיק אחד כדי להעביר את הוידאו מהשטח (אם צלם חיצוני או חברת צילום חיצונית מצלמת והעורך הוא מישהו אחר שיושב במקום אחר) אל מכשיר ה-DAS.

הבעיה הגדולה כיום היא שקבצי וידאו הולכים וגדלים גם במצלמות סמי מקצועיות. מצלמות כמו GH5 או Sony A7 R4 ומצלמות מקצועיות כמו Canon C300, או RED או ARRI למיניהן – מקליטות וידאו באיכות יותר ויותר גבוהה וכל שניה של וידאו תופסת יותר ויותר שטח, ואנחנו מדברים רק על וידאו, לא אודיו, לא Assets, לא אפקטים ושום דבר אחר, כך שמגיע מצב שגם SSD חיצוני טוב מתחיל להיות איטי – והמצב לא הולך להשתפר (נכון, קיים קידוד H.265 HEVC, אבל לא מומלץ להקליט איתו וידאו כי קידוד כזה יותר מתאים ל-Delivery מאשר לעריכה). הבעיה מתגלית בחומרתה לא רק בזמן ה"טיול" ב-Timeline, אלא במיוחד בקידוד הוידאו – ה-Encoder יסיים את הקידוד אך יקח עוד דקות ארוכות עד שהתהליך יסתיים מכיוון שצריך להעתיק את הנתונים מהמחשב המקומי ל-DAS (כן, גם אם בחרת לקודד ישירות ל-DAS, המחשב קודם מבצע את הפעילות בדיסק המקומי).

אחד הפתרונות הטובים הקיימים לבעיה כזו הוא שימוש ב-RAID NVME. זהו כרטיס ריק שלתוכו אנחנו מכניסים מקלות SSD NVME בחיבור M.2. עד 4 כרטיסים כאשר כל כרטיס מגיע עד גודל 2 טרהבייט. את הכרטיס נגדיר כ-RAID-0.

מטרת ה-RAID אינה ליצור אמצעי אחסון קבוע לתוכן המדיה שאנחנו רוצים לערוך ולקודד, אלא לשמש כאמצעי אחסון מקומי שאליו אנחנו נעתיק את הפרויקט מהמקום הרגיל שבו אנחנו מאחסנים פרויקטים (DAS לדוגמא), ובתוכנות העריכה שאנחנו נשתמש, אנחנו נפתח את הקבצים מאותו RAID מקומי. לאחר שסיימנו עם הפרויקט, אנחנו נזיז את הפרויקט מה-RAID המקומי בחזרה אל ה-DAS.

היתרון בשיטה זו הוא עצום. לא חשוב איזה חיבור יש לך לאחסון חיצוני גדול (סטורג', DAS) – ה-RAID המדובר נותן ביצועי מהירות של עד 15 ג'יגהבייט לשניה. סתם לשם השווה: אם יש לך DAS של 4 דיסקים, תקבל אולי מהירות של 800 מגהבייט לשניה, כך שההבדל התיאורתי במהירות הוא כמעט פי 20.

ה-RAID שאני מתאר יכול להיות עד גודל 8 טרהבייט, אבל כל מי שקנה פעם SSD NVME M.2 יוכל לאמר לכם שמחירי המקלות לא זולים. התשובה לכך פשוטה: לא חייבים ישר לרוץ ולרכוש את המקלות של 2 טרהבייט פר מקל. אפשר לדוגמא להתחיל עם מקלות SSD של סמסונג מסידרה 970 Evo Plus בגודל חצי טרהבייט. כל מקל כזה עולה 600 שקלים ב-KSP/IVORY, והכרטיס לעיל עולה 250 שקלים כולל משלוח מאמזון. ההרכבה וההגדרות די פשוטות, אולם צריך מחשב נייח די עדכני ודי חזק עם לפחות 2 כניסות PCIe 3 X16 ותמיכה ב-BIOS ב-PCI bifurcation. אם המחשב הנייח שלך הוא בן שנתיים-שלוש ויש לו 6-8 ליבות, סביר להניח שתוכל להטמיע פתרון כזה. אני מקווה בשבועות הקרובים להעלות וידאו כיצד להגדיר זאת.

פתרון זה, כמו שציינתי, הוא למחשב נייח/תחנת עבודה. מה עם מחשבים ניידים? לצערי חיבור Thunderbolt 3 לא מספק מספיק רוחב פס לעשות את הטריק הזה. (ה-RAID הזה משתמש בכל רוחב הפס של PCIe 3.0 X16).

משהו חשוב: ה-RAID הזה לא מחליף אחסון מקומי למערכת הפעלה (אלא אם יש לכם מחשב נייח עם מעבדי Skylake X או מעבדי Threadripper), כך שאם יש לכם מעבד 6-8 ליבות מהדור השביעי ומעלה, עדיין תצטרכו את הדיסק הקשיח המקומי או SSD המקומי שיש לכם במחשב על מנת לעבוד עם מערכת ההפעלה והאפליקציות.

לסיכום: השיטה שהצגתי קצת לא קונבציונאלית, אבל היא יכולה לעזור רבות כשיש תוכן רב שנמדד בטרה בייטים של מידע לפרויקט אחד. השיטה לא מאיצה את מהירות הקידוד, אך היא בהחלט מאיצה את זמן הגישה לקבצים ולנקודות זמן השונות בוידאו/אודיו/תכנים אחרים. אפשר להתחיל בקטן ולגדול בהמשך, ולא צריך תוכנות מיוחדות בשביל להקים זאת.