מסלולים כאלו מתחילים בד"כ בסיפורים די פשוטים כמו במקרה שלהלן (אפשר לקרוא אותו במלואו כאן): פנינה קונפורטי, בעלת הקונדיטוריות "פנינה פאי" באשדוד ובגן יבנה, תבעה את הרבנות מכיוון שהרבנות שללה לה את תעודות הכשרות. בהתחלה נשללה התעודה מהחנות בגן יבנה ולאחר מכן מהחנות באשדוד. הסיבה לשלילה: נודע לרבנות כי פנינה קונפורטי היא "יהודיה משיחית", או בעברית פשוטה: היא המירה את דתה לנוצריה.
פנינה החליטה לתבוע את הרבנות והגיעה לבית המשפט העליון שהכריח את רב העיר אשדוד להעניק תעודת כשרות לפנינה ולחנויותיה, והרב סירב. משסירב, תבעה פנינה את הרב והגישה תביעה לבג"צ באשמה של זילות בית המשפט. בג"צ ביטל את אשמת זילות בית המשפט וציווה על הרבנות הראשית למצוא תוך 30 יום רב חלופי שיעניק תעודת כשרות לפנינה.
מה חבל שבג"צ לא התייעץ עם סמכות רבנית כלשהי לפני כתיבת גזר הדין. לו היו מתייעצים בבג"צ, הרי שהיו מוצאים כי אף רב לא יתן תעודת כשרות לפנינה וזאת מסיבה פשוטה: אין אפשרות כזו, וברשותכם אסביר מדוע.
ביהדות יש כל מיני מחלוקות על כשרויות, האם ניתן להכשיר דבר זה או אחר ואיך, אך "כללי הברזל" הולכים לפי הספר "שולחן ערוך" שכתב רבי יוסף קארו. ומה כתוב שם לגבי יהודי מומר (שזה מה שבעצם פנינה)? הכלל שם פשוט ובהיר: אין לתת תעודת כשרות למקום כזה אלא אם יש משגיח כשרות הבודק את הדברים לאשורם וישנם עוד כמה כללים וסייגים. הדרך הזו הוצעה לפנינה אולם היא (מסיבותיה, לפחות לפי המאמר) סירבה לכך. מכיוון שסירבה, הרבנות לא נותנת תעודת כשרות.
כאן יש צורך להבין משהו מאוד חשוב ובסיסי ביהדות. היהדות אינה מסתכלת רק על דברים כמו האם הקמח נופה, האם המצרכים להכנת העוגה כשרים וכו', אלא ההסתכלות הינה הרבה יותר "רוחנית", אם נשאיל לרגע את המושג. ההסתכלות הזו מבדילה בין יהודי לאחרים שאינם יהודיים וחלים כללים שונים שאינם רק קשורים לפיזיקה. לדוגמא: ניקח בקבוק יין שיהיה עם כל ההכשרים שיכולים להיות. ישב יהודי לשולחן ואיש נוצרי (לדוגמא) ימזוג את אותו יין ליהודי היושב, ההלכה תתערב באמצע ותאמר: היין כבר לא כשר, גם כשפיזית אותו נוצרי בכלל לא נגע פיזית ביין. מספיק שהוא נגע בבקבוק, ואותו יין הופך למה שנקרא בהלכה "סתם יינם" שנאסר מדרבנן, כלומר היהדות מסתכלת על הדברים הרבה מעבר לאספקט הפיזי ולכן היא שונה מאוד מדתות אחרות המקלות בכל דבר פיפס. יש הסבר יותר מפולפל על הנושא, אבל זו אינה מטרת הפוסט.
איש אינו מכריח את פנינה לקבל תעודת כשרות לעסק שלה. פנינה יכולה להמשיך ולמכור ללקוחותיה תופינים, עוגות ועוגיות וכל מוצר אחר, זו זכותה המלאה, אך היא אינה יכולה לכפות על הרבנות לתת לה תעודת כשרות אם היא לא מעוניינת לעמוד בכללים מסויימים. תעודת כשרות אינה חובה לפתיחת עסק ויעידו על כך אלפי עסקים שאין ולא היה להם מעולם תעודות כשרות. בשביל תעודת כשרות יש לנקוט בצעדים מסויימים שלפעמים כרוכים בתשלום, וככה זה בעסקים: כדי לזכות בסקטור מסוים אתה צריך לעשות שינוים מסויימים וזה המחיר. אין פה עניין של כפייה דתית כפי שרבים מהטוקבקים חושבים בטעות.
בג"צ שם עצמו עתה ללעג ולקלס: הלכות שכתב רבי יוסף קארו מלפני יותר מ-500 שנה לא ישונו בגלל שבג"צ החליט מה שהחליט, ושום רב שמכבד את עצמו לא יקום ויתן תעודת כשרות, כי אם הוא יתן, זו תהיה תעודה פסולה שאינה עומדת בדרישות ההלכה. לו היה בג"צ מתייעץ עם גורמים אחרים ובודק בטרם פסיקה, סביר להניח שלא היה מגיע למסקנה זו וכך היתה נמנעת הפאדיחה הבאה שהולכת לקרות בקרוב.
הגרסא שאני שמעתי גורסת כי הרבנות דרשה מבעלת הקונדיטוריה לשלם סכום מסויים (וגבוה מהרגיל) על התהליך שכשור בקבלת הכשר מחדש..
סתיו – אני מניח שהתשלום הנוסף הוא עבור ההוצאות הנוספות שנדרשות בשביל לתת תעודת כשרות כזאת. במצב כזה, הדרישות לתעודה הן מורכבות יותר, ודורשות כוח אדם רב יותר, כך שאין פלא שהן גם עולות יותר!
מצוין, הרבנות הראשית תפשוט את הרגל במהרה בימינו אמן.
המדינה לא צריכה לממן מוסד שיגיד לנו עם מי מותר לנו להתחתן,
להעביר זוגות טקסים משפילים כדי להתרגש (טפו, טפו, טפו) או לשלול גיור בגלל מלחמות פנימיות.
הי חץ,
צער אותי מאד לקרוא את הפסקה הראשונה שלך, עם השורה:
פנינה קונפורטי היא "יהודיה משיחית", או בעברית פשוטה: היא המירה את דתה לנוצריה
ככל הידוע לי (או לך, או לרבנות), יהודים משיחיים לא מגדירים עצמם כנוצרים, ולא משוייכים לשום זרם נוצרי מוכר (הם לא קתולים, לא יוונים־אורתודוכסים, וגם הכנסיה האנגליקנית לא קבלה אותם לשורותיה). הם יהודים שמאמינים שהמשיח במקרה כבר הגיע ועוד יחזור; עד לפני כמה שנים, כמחצית מחסידות חב"ד האמינה באמונה דומה, וזה לא העביר אותם לדת אחרת (למרות הערותיו העוקצניות של הרב ש"ך ז"ל).
למעשה, הויכוח בין בג"צ לרבנות כאן הוא לא בנושא כללי הכשרות; הוא על "מיהו יהודי". הוא על הסמכות של הרבנות לקבוע שמישהו המיר את דתו. לדעתי אין להם שום סמכות כזו.
נקודה למחשבה בנושא: נניח שאני מצטרף לכת־שטן. אנחנו לא הורגים חתולים או משהו כזה, אבל פעם בשבוע אנחנו מתכנסים בלילה במרתף אפלולי, מציירים כוכבי־שלמה על הרצפה, מדליקים נרות שחורים, וקוראים טקסטים מתוך ספרי "באפי ציידת הערפדים". האם עדיין מותר לי להתחתן בארץ?
זה שהם לא "מגדירים את עצמם" אינו משנה כהוא זה את העובדה שהם בדיוק כמו נוצרים: היהדות מדברת על אל אחד, הנצרות מדברת על שילוש והיהודים המשיחיים מזכירים בתפילתם את אותו שילוש ובסיום כל תפילה המתפלל מוסיף "בשם ישוע המשיח, אמן". זה שהכנסיה האנגליקנית לא מקבלת אותם לא משנה ממש, כי מי שמממן זאת הם קהילות נוצריות ובהחלט הם שופכים על זה פה המון כסף. כמה עשרות מיליוני דולרים ליתר דיוק (אין לי כאן לינק כרגע).
חב"ד היא משהו אחר: אותו חצי האמין שהמשיח הוא הרבי מילובביץ', אבל הם לא שינו את אמונתם באל, לא שינו פלטפורמה של תפילה, לא שינו אפילו אות אחת בתפילות, ממשיכים לקיים את תרי"ג המצוות, ממשיכים באותם מנהגים והם ממשיכים להיות יהודים דתיים.
אני לא חושב שהויכוח בין בג"צ לרבנות במשפט הזה הוא על "מיהו יהודי" אלא על העניין של כשרות. גש לכל סופרמרקט ותמצא שם אוכל מיובא ועל הרבה מהם יש כשרות למרות שבאותם מפעלים עובדים אנשים נוצרים/מוסלמים ויש הכשר לאוכל כי יש תנאים מסויימים והלכות מסויימות שאותו מפעל היה צריך לעבור בכדי לקבל את אותו הכשר. איש אינו מכריח את המפעל לעשות דברים מסויימים, אבל אם הם רוצים הכשר של הרבנות הראשית, הם צריכים לעמוד בכללים מסויימים שגם מכסים מקרים כאלו וגם מקרים כמו של יהודית.
הכשר הוא אינו חובה, אבל אם אתה כבעל מפעל ואתה רוצה תעודת כשרות, תצטרך לעבור את המסלול של הרבנות ולהסכים לתנאים. אינך מסכים? זכותך, לא תהיה לך תעודת כשרות וזה לגטימי לחלוטין, בדיוק כמו שאם תרצה לשכור את שרותיי, תצטרך לעמוד בתנאים שאני מבקש ממך ולהיפך.
לגבי הנקודה למחשבה: אתה בוודאי שיכול להתחתן בארץ. בתעודת הזהות שלך אתה מופיע כיהודי. זה שיש לך איזה fetish לספרי באפי ציידת הערפדים ולכוכבי שלמה (אתה מתכוון לפנטגרם אולי?) אולי תעשה לך בעיות עם הרבנות (אם ממש תלך ותצהיר זאת בפרצוף שלהם) אבל גם זו בעיה יחסית קלה לפתרון.
ודאי שהויכוח הוא על "מיהו יהודי", למרות שהצדדים לא אומרים זאת במפורש. ליתר דיוק, הויכוח הוא על "מיהו יהודי מומר". הרי כל עוד לא הוטל ספק ביהדותה של קונפורטי, לא הועלו דרישות ההשגחה של הרבנות. ההלכה דורשת השגחה מסויימת מגויים, והשגחה חריפה אף יותר ממומרים, ואיש אינו מתלונן על כך. הויכוח הוא על החלת כללים אלו על פנינה קונפורטי.
וזה מתקשר כמובן גם לתשובתך על הנקודה למחשבה: גם פנינה קונפורטי מופיעה בתעודת הזהות שלה כיהודיה. למעשה, בגלל סיבה זו — ליתר דיוק, בגלל היעדר הפרדת הדת מהמדינה בישראל — לבג"צ לא היתה כל ברירה אלא להחליט כפי שהחליט. דתו של אדם בישראל אינה בעיקר עניין של אמונה או צורת פולחן; היא עניין פורמלי של המדינה. יש כמה עדות מוכרות, והמדינה חייבת לקבל כיהודי כל אדם שנולד כיהודי ולא הצטרף לאחת מהאחרות.
למותר לציין, היהדות המשיחית אינה אחת מהעדות המוכרות, וגם לא "נצרות" כללית; המדינה מכירה במספר עדות נוצריות ספציפיות. פרוטסטנטים לא יכולים להנשא בישראל, למשל. לכן, מבחינת בג"צ, אין מנוס אלא לקבל את יהדותה של קונפורטי: היא נולדה כיהודיה, ואינה בת דת (מוכרת) אחרת. שוב, אני משאיר כרגע בצד את הויכוח המהותי בשאלה אם יהודים משיחיים הם עדיין יהודים: מבחינה פורמלית, אין שום ברירה אחרת.
מרגע שמקבלים את זה שקונפורטי יהודיה, הרי שמעמדה של הפעילות שהיא מקיימת עם חבריה בזמנה הפנוי שקול בדיוק למעמדה של קריאת־הבאפי ההיפוטתית שלי: היא לא צריכה להשפיע על נושאי הכשרות, כשם שאין לשלול כשרות ממסעדה על רקע אי־צניעות המתחוללת בה (המונח בפסיקה הוא "גרעין ההלכה"). ויהודים — גם אוכלי־שפנים ובועלי־נידות — לא צריכים משגיח צמוד.
המסקנה מכל הנ"ל היא פשוטה: הדת צריכה להיות מופרדת מהמדינה. רבנים לא צריכים להיות פקידים הכפופים לבג"צ. אבל רבנים שלא כפופים לבג"צ גם לא יכולים לקבל משכורת מהמדינה. כמובן, ברבנות רוצים לאכול את העוגה וגם להשאיר אותה שלמה. בתיאבון לכולנו.
פינגבאק: יהונתן קלינגר | להפריט את הדת, חלק II. :: Intellect or Insanity