התחרות החלה ואינטל מפיצה דיסאינפורמציה

הגענו לזמנים טובים, בהם סוף סוף לאינטל יש תחרות הן במעבדים לדסקטופ, הן במעבדי קצה-גבוה-מאוד לדסקטופ (Super High End Desktop – או SHED בקיצור) והן במעבדים לשרתים, בין אם מדובר בשרת עם תושבת למעבד אחד או 2 (אינטל עדיין ממשיכה עם 4 ו-8 מעבדים על לוח אבל רוב החברות כלל לא רוכשות את זה. יותר זול לרכוש מספר שרתים עם 2 מעבדים מאשר אחד עם 4 או 8 מעבדים).

ועם התחרות, מגיעים נסיונות השכנוע לגרום לחברות לרכוש את המעבדים והשרתים. כל יצרני השרתים מייצרים שרתים הן עם מעבדי AMD Epyc והן עם מעבדי ה-Skylake-SP. יצרניות המעבדים מפרסמים השוואות מאוד סלקטיביות (Cherry Picking) בין המעבד שלהם לזה של המתחרה וזה לחלוטין לגטימי. ב-AMD החליטו לא להשוות למעבדי ה-Skylake-SP אלא למעבדי דור 4 של Xeon.

באינטל לעומת זאת, בחרו מוטו אחד שמסביב לו הם בנו את כל הקמפיין והם הוציאו מצגת שרצה סביב המוטו הזה. מהו המוטו? שמעבדי Epyc הם בעצם 4 מעבדי Ryzen 7 1800X של AMD "מודבקים ביחד", שזה בערך כמו לאמר שמעבדי Skylake-SP הם מספר מעבדי Skylake-X מודבקים ביחד.

האם לטיעון הזה יש רגליים? לא. למעבדי Epyc יש דברים שאין בשום מעבד Ryzen דסקטופ, דברים כמו:

  • כמות זכרון מטמון L3 כפולה (64 מגהבייט)
  • כמות מסלולי PCIe – ב-Epyc יש 128, ב-Ryzen 7 יש 24
  • תמיכה בעד 4 טרהבייט זכרון (ב-Ryzen זה נגמר ב-64 ג'יגהבייט)
  • ב-Epyc אין Chipset כלל וכלל בשעה ש-Ryzen חייב את ה-X399 Chipset.
  • ה-TDP (מעטפת צריכת חשמל) שונה – ב-Epyc היא נעה סביב 170-180 וואט ואילו ב-Ryzen היא מקסימום 95W (ללא Overclocking). לפי ההגיון של אינטל זה היה אמור להיות 380W.
  • אין את ה-Infinity Fabric שמאפשר לחבר 2 מעבדים יחד ותקשורת ביניהם (שמבוצעת על 64 כניסות PCIe – בכדי להוזיל את המחיר).

ויש עוד דברים שהם ממש שונים שוני של יום ולילה בין מעבדי הדסקטופ של AMD למעבדי השרתים.

כפי שציינתי, כל חברה בוחרת לה איך "למדוד" הבדלים בין המעבדים שלה למעבדים של המתחרה וכך עשתה גם אינטל, רק שהיא עושה זאת בצורה הכי עקומה. הביטו בגרף הבא (לחצו להגדלה):

המעבד של אינטל בהחלט מנצח, נכון? נחמד, רק שהמעבד שאינטל הביאה להשוואה עולה 2200$ והוא לשרת והמעבד שהיא בחרה משורת המעבדים של AMD הוא את ה-Ryzen שרץ רק על דסקטופ ועולה $420. אני קורא לזה: השוואה בין תפוחים למטאטאים.

מכאן נעבור לשיטת ה"לנו יש הכל, להם אין כלום". צפו:

שוב אינטל חוזרים על ההטעיה של Epyc שמורכב כביכול מ-4 מעבדי Ryzen, ולגבי ה-Track Record, חבל שאינטל מזכירה זאת בשעה שהיא עברה על כל חוק אפשרי כדי לגרום לכל היצרנים לא לייצר שום שרת עם מעבדי AMD והאיחוד האירופאי דפק לאינטל קנס של 1.4 מיליארד יורו על כך (אינטל עדיין מערערת על כך), ולקינוי – Lack of Ecosystem… אהמממ… כל יצרני הלוחות והשרתים תומכים במעבדים של AMD, חברת Baidu החליטה לרכוש כמות גדולה של המעבדים ומיקרוסופט… מכניסה אותם ל-Azure.בנוסף, כל חברות התוכנה הגדולות (כולל VMware, יצרני הפצות לינוקס, Oracle ואחרים) תומכים בהם לחלוטין. לא הייתי קורא לזה Ecosystem גרוע.

את השקף לעיל .. חבל שאינטל יצרו והם מנסים להפוך אנשים שהפרנסה שלהם היא וירטואליזציה – לטיפשים/מטומטמים. כל מי שניסה אי פעם Live Migration יודע שאתה מאבד תכונות מסויימות ברגע שאתה מעביר VM בין שרת לשרת ב-Live Migration כאשר בכל שרת יש דור אחר של מעבדי אינטל, וכן, אותו דבר קורה גם עם מעבדי Epyc אך יש דרכים לעקוף זאת.

בנוסף, אם אנחנו כבר מדברים על וירטואליזציה, אולי תשמחו לשמוע על "סוד" קטן: עם VT-D של אינטל, אם יש לכם נניח כרטיס רשת עם 4 או 6 פורטים (יש לי 2 כאלו של 6 פורטים פה בבית, דבר מדהים!) תוכלו למפות אל הכרטיס כולו ל-VM בלבד. עם SR-IOV של AMD לעומת זאת, תוכלו למפות כל כניסה ישירות ל-VM ללא כל שכבות התרגום ולקבל 95% ביצועים! בנוסף, עם Epyc יש 64 מסלולי PCIe כך שאפשר לדחוף מספר רב כרטיסים לשרת ולמפות כל אחד פר VM ומימוש ה-SR-IOV עושה את החיים הרבה יותר קלים, וזה נתמך ב-VMWare 6, Xen, KVM.

בקיצור – אם כבר מדברים על וירטואליזציה, יש לאינטל לא מעט מה לשפר ואולי לגמור סוף סוף עם הבעיה שעדיין כיום ב-2017 חלק לא קטן מהמחשבים מגיע ללא VT-D? זה כבר פאדיחה.

אבל יש נקודה אחת שאינטל מתעלמת ממנה באלגנטיות ובכך מתעלמת מהפיל באמצע החדר והדבר שבגינו חברות יחליטו אם לרכוש מעבדי אינטל או AMD – וזה המחיר. על זה הכל נופל וקם.

לפנינו טבלת המחירים של אינטל למעבדי Skylake-SP. יש מגוון מעבדים (58) שמחולקים ל-4 משפחות, בטבלה למעלה רואים את המשפחה הכי יקרה וה-5 המעבדים העליונים – הם היחידים עם 28 ליבות (המקסימום שאינטל מוכרים) עם אפשרויות כמו הכפלת זכרון (תמיכה ב-LR DIMM), תמיכה ב-Omnipath ועוד.

שימו לב למחירים מצד ימין. רוצה מעבד עם הכי הרבה ליבות? המינימום שתצטרך להיפרד ממנו זה 8719$. המעבד הכי יקר של AMD לשרתים הוא ה-Epyc 6701 והוא עולה פחות ממחצית מהסכום של אינטל – כ-4200$. רק מההפרש אפשר לרכוש 2 שרתים בתצורת בסיסית של HPE או DELL או שרת אחד עם כמות זכרון ודיסקים גדולה.

אלו המחירים של AMD, הטבלה העליונה היא למעבדים עבור לוחות בעלי 2 תושבות ואילו הטבלה למטה הם ללוחות עם תושבת מעבד אחת, כך שכפי שאתם יכולים לראות, אתם יכולים לרכוש שרת עם לוח ומעבד יחיד עם 32 ליבות, 64 נימים, עד 2 טרה זכרון ו-64 מסלולי PCIe – ב-2100$, רבע מהמחיר שאינטל מבקשת על מעבד יחיד עם 28 ליבות. חתיכת חסכון, לא?

לכל חברה יש ארכיקטורה משלה למעבדים ויש דברים שאינטל מעולה בהם אך יש דברים ש-AMD מעולים בהם והכל תלוי בצרכים שלכם. אם מחר תרצה לדוגמא להקים שרת Microsoft SQL Server "על הברזל" ולא ב-VM (באמת???) – אז קנה את המעבדים של אינטל. וירטואליזציה? המעבדים של AMD נותנים פתרון יותר טוב הן ברמת מיפוי ציוד והן ברמת ביצועים (שים לב שעם מעבדי Epyc ו-VMWare תצטרך את VMWare vSphere 6.5U1) ויש עוד סיטואציות רבות ולכן מומלץ לקרוא סקירות עצמאיות ולא להקשיב לסוכני מכירות הן של אינטל או AMD. יחד עם זאת, אני כן ממליץ לחשוב עם ראש פתוח ולקחת בחשבון את התחרות במקום "להינעל" על יצרן מעבדים מסוים. בניגוד להצהרות של אינטל, כש-AMD מכרו את מעבדי ה-Opteron הם בהחלט נתנו תמיכה ללינוקס על המעבדים ול-AMD יש היסטוריה מכובדת של תמיכה בלינוקס עוד לפני שאינטל החליטו להסתכל על לינוקס בצורה רצינית.

לסיכום: לאינטל יש כח שיווק עצום ותהיו בטוחים שהם או יצרני השרתים שאתם רוכשים מהם "ברזלים" יצרו עמכם קשר על מנת למכור לכם ציוד והם יעבירו לכם את הנקודות של אינטל ולצערי הפעם הנקודות של אינטל רוויים בשקרים והטעיות. פתרונות ה-2 תושבות (sockets) של אינטל בסידרת "הכסף" שלהם לא ממש מרשימה מבחינת מה שהיא נותנת בהשוואה למחירים שהיא גובה. יחד עם זאת, כפי שציינתי, יש מקרים בהם לאינטל יש יתרונות ואם העבודה שאתם רוצים לעשות נעשית בצורה יותר טובה על מעבדי אינטל – לכו על זה.

אשמח אם תוכלו לשתף פוסט זה עם מנמר"ים / מנהלי IT אחרים.

כמה מילים על מעבדי ה-EPYC החדשים של AMD

הסיפור עם המעבדים החדשים של AMD הוא סיפור די ארוך שכולל התנהגות מטומטמת, חברה שלא מקשיבה ללקוחותיה, הפתעה גדולה ומענה תמוה.. מישהו עוד יוציא ספר על כך.

ל-AMD בד"כ לא היו הרבה סיפורי הצלחה בכל הקשור למעבדים. בד"כ המעבדים שלה היו יותר איטיים (במעט או בהרבה, תלוי בדגם) מהמעבדים של אינטל ולפיכך AMD לא ניסתה להתחרות בביצועים אלא להתחרות במחירים. באינטל כמובן היו מודעים למעבדים של AMD והיה די קל לשכנע לקוחות לקנות אינטל ולא AMD כך שבסופו של דבר פלח השוק של AMD לא היה גדול ולא ממש איים על אינטל.

… עד שהגיעו מעבדי ה-Opteron ובמיוחד סדרות 6100, 6200, 6300 שהגיעו עם תושבת חדשה (G34, להבדיל מתחנות עבודה ודסקטופים) – שהיו מיועדים לשרתים. המעבדים הגיעו עם כמות ליבות מרשימה: מ-4 ליבות ועד 16 ליבות בכל מעבד. כזה – עוד לא היה בשוק.

כל האתרים שקיבלו את המעבדים הללו והשוו אותם למעבדים של אינטל הגיעו פחות או יותר לאותם מסקנות: זה מעולה שיש הרבה ליבות, אבל אין מספיק זכרון מטמון ובכלל הביצועים של המעבדים הללו נמוכים בצורה משמעותית ממה שאינטל מוכרת באותו זמן. גם AMD ידעה זאת ולכן היא מכרה את המעבדים הללו במחיר זול בהשוואה למעבדי AMD.

וכאן "התפוצץ הסעיף" להנהלת אינטל. אינטל לא היתה מוכנה ש-AMD תיכנס לשוק השרתים, גם כשהמעבדים הציעו ביצועים נמוכים יותר. באינטל החליטו לשלוף את כל כלי הנשק האפשריים ולשבור את השוק בכל צורה אפשרית – חוקית ולא חוקית! אינטל יצרו קשר עם כל יצרן לוחות אם, יצרני שרתים, בוני מכונות (אינטגרטורים) וכו' והיא פתחה ב"דיאלוג" מהסוג שמזכיר שיחות עם גנגסטרים. כך לדוגמא ליצרני שרתים היא "המליצה בחום" להוריד דרסטית את כמות דגמי השרתים שיוצעו עם מעבדי AMD מכמות כמעט דו ספרתית ל-1 או 2 (ואם אפשר 0 – מה טוב). לאלו שהבינו את הרמז, אינטל "פיצתה" אותם דרך Kick Back, אלו שלא ממש הבינו את הרמז, הבינו שפתאום משלוחי מעבדים שצריכים להגיע .. מתעכבים. הסיפורים הללו לא היו ממש סוד שמור, והרגולטרים של האיחוד האירופאי החליטו לחקור לעומק לאחר שהתקבלו תלונות מ-AMD. התוצאה? הרגולטורים הטילו קנס ענק של 1.4 מיליארד דולר על אינטל (קנס שאינטל ערערה עליו, היא נצחה בערעור אבל עדיין סיפור הקנס לא נגמר).

מאז כמובן עברו מים רבים, המעבדים של AMD נהפכו לנישה ואינטל שוב הפכה למלכה הבלתי מעורערת למעבדים על הדסקטופ (ובדרך מתקרבת צרה חדשה דווקא משותפתה הגדולה, מיקרוסופט, עם Windows 10 שרץ על ARM… באינטל ממש לא אוהבים זאת) והשרתים.

בזמן שאינטל שולטת בשוק, אינטל די "נרדמה בעמידה" בכל הקשור להתפתחות המעבדים. כאחד שעוקב צמוד אחר גרסאות מעבדים חדשים שמשוחררים וקורא את כל המפרטים שאפשר, אני יכול לאמר שלא ממש נפלטו ממני קריאות התרגשות לאחרונה בכל הקשור למעבדים הן לדסקטופ והן לשרתים. כן, אינטל החלה להוציא את מעבדי ה-Xeon Phi שלה, מעבדי SkyLake X עם ה-AVX ועוד כמה דברים חדשים, אבל ברמת המאקרו – אין הרבה מה להתרשם. ההבדלים בין דור לדור התבטאו באחוזים בודדים (בתנאי שטח) וגם לא מעט לקוחות הבינו שכשזה מגיע למעבדים לשרתים – ההבדלים בין דור 3 ל-4 (כלומר BroadWell) הוא לא כזה הבדל גדול. יש עוד כמה מעבדים חדשים במשפחה עם יותר ליבות – אך מחיריהם היו מטורפים. בכלל, מעבדי E7 של אינטל (4-8 מעבדים בשרת) היו מטורפים לכל הדעות ואני לא מכיר כמעט אף חברה שרכשה אותם.

ואז AMD הגיעו בחודשים אחרונים עם בשורות חדשות: משפחת ה-Ryzen (ה-7 וה-5, ה-3 יצא בהמשך השנה) ומעבדי X (כלומר Extra). כך לדוגמא AMD הציגה לראשונה מעבד עם 8 ליבות ו-16 שרשרנים (ה-1800X) עולה לצרכן כ-440$. המתחרה הנוכחי הכי קרוב שלו מהצד של אינטל הוא ה-Core i7 6900K עם 8 ליבות במחיר של $845 לצרכן כיום (אחרי הורדות המחירים של אינטל שבוצעו בשבועות האחרונים!). אם אתם תוהים לגבי הביצועים – ה-1800X בועט חזק ב-6900K. היכן ה-1800X והמעבדים של AMD נותנים ביצועים יותר נמוכים? כשמנסים להשוות אותם למעבדי ה-Kaby Lake בדברים כמו משחקים (אבל לא ברינדור וידאו, מבחנים סינטטיים שמצריכים ליבות רבות וכו'), כך שלראשונה AMD נותנת פייט רציני לאינטל גם בביצועים וגם במחירים. AMD פחות מוטרדת ממעבדי "הדור הבא" והיא פונה בעצם לאנשים ושואלת אותם: אתם רוצים יותר ליבות במחירים נמוכים יותר מהמעבדים הנוכחיים? אז הנה..

וכאן אנחנו מגיעים לשוק תחנות העבודה והשרתים. בשוק הזה אינטל שולטת ללא עוררין ומאמללת את כל מי שרוצה יותר. כמות זכרון מקסימלית בדסקטופ? 32 ג'יגה. רוצה יותר? לך קנה לוח אם מבוסס X99 Chipset, ושם תוכל "להשתולל" עד 128 ג'יגהבייט, כולה עוד 160-220$ בערך (על לוח האם בלבד. מעבד זה סיפור שונה במחיר). מה עם אלו שרצו משהו קצת יותר ממעבדי דסקטופ כמו ה-6700? בהתחלה אינטל המליצה ללכת על ה-Xeon E3, אבל שם, אבוי, כמות הזכרון (שוב) מוגבלת ברמת המעבד ל-32 ג'יגהבייט, כך שמי שרצה יותר כח ולא רצה לזרוק אלפי דולרים פר מעבד – היה יכול לרכוש את המעבדים היותר יוקרתיים של אינטל כמו ה-6900K וה-6950K שנתנו 8 ו-10 ליבות בהתאמה. המחירים, גם כאן  – ממש לא היו זולים, אבל לא היתה ברירה אחרת.

מתי אינטל התעוררה? שהשמועות החלו לצאת על כך ש-AMD הולכת לצאת עם מעבדים עשירים בליבות. פתאום אינטל יכלה להוציא מעבדים עם 8,10,12,16 ואפילו 18 ליבות!

ו-AMD די הפתיעו את השוק (כמה שאפשר לאמר "הפתיעו", היו הדלפות..). אינטל מתגאה ב-18 ליבות? מגניב. AMD מציגים: מעבדי EPYC עם עד 32 ליבות, 64 שרשרנים, 4 טרהבייט זכרון, 128 מסלולי PCIE וה-32 ליבות זה על מעבד יחיד, כלומר אם תשים 2 יהיו לך 64 ליבות ו-128 שרשרנים.

ב-AMD החליטו שאם כבר אז כבר, לשנות את השוק. הם יוציאו 2 משפחות של מעבדים. משפחה אחת תהיה משפחת P, אלו יהיו מעבדים עם החל מ-8 ליבות ועד 32 ליבות שישבו על לוח אם שיכול להחזיק מעבד יחיד, עם 128 מסלולי PCIE ועם תמיכת זכרון עד 2 טרהבייט! (זוכרים את המגבלה למעלה עד 128 ג'יגהבייט של אינטל?). מכיוון שלכל מעבד יש 128 מסלולי PCIE, אז יצרני הלוחות יכולים להתחיל להשתולל. רוב יצרני לוחות האם לא פרסמו עדיין את הלוחות שתוכננו למעבדים אלו, אבל SuperMicro שלחו לי לינק ל-PDF הזה שמראה את רוב הלוחות שיצאו עבור EPYC ויש עוד כמה בצינור מ-SuperMicro (ולמי שחושב לבנות סטורג', מומלץ להסתכל על דגם: AS -2123US-TN24R25).

והמחירים? אחרי הכל, מה שחשוב זה כמה המעבדים יעלו, וכאן AMD הציגו מחירים מעניינים. להלן הדגמים והמחירים (דגמי ה-P בשורות אפורות):

שימו לב: המחירים הללו אינם מחירים לצרכן ויש עדיין ויכוחים לגבי המחיר (AMD טוענים לדוגמא שדגם 7351P יעלה 750 ולא 700) כך שסביר להניח שהמחיר ישנה במעט. שוב, בהשוואה לאינטל, המחירים הללו זולים: מעבד Xeon עם 18 ליבות (ה-E5-2696V3) עולה $2125 וכאן מעבד 7551P עם 32 ליבות עולה 2000$, כך שאם תרכוש מעבד כזה תחסוך לך 125$ ותקבל 14 ליבות נוספות.

נקודה מעניינת נוספת לגבי משפחת P היא הנקודה ש-AMD מראה שמעבד P יחיד נותן ביצועים של 2 מעבדי Xeon אחרים כך שבעצם אתה חוסך ברכישה. הנה הגרף של AMD:

בגרף הזה AMD משווה בשורה האפורה 2 מעבדי Xeon מול מעבד יחיד ממשפחת EPYC בסידרת P.

כמובן, אי אפשר בלי סייגים: AMD כרגע מציגה רק תוצאות מבחן סינטטי אחד, ללא בחינה של Workload אמיתי. ברגע שהמעבדים הללו יגיעו לסוקרים המקצועיים באתרים השונים, אז נראה את כל התמונה, כך שכרגע התמונה נראית מאוד מבטיחה, במיוחד לאלו שמעניינים לקנות ו/או לבנות שרתים ותחנות עבודה רציניות (לא למשחקים. לזה קחו את Ryzen) – ולכן מומלץ לעקוב אחר הנושא. נקודה נוספת שחשובה לגופים בטחוניים ולכל אלו שהמידע שלהם חשוב מאין כמוהו והם ממש רוצים לחסום מצב שמישהו מנסה לפרוץ או לגנוב ציוד מהשרת (NVDIMM לדוגמא) זה לקרוא על 3 שכבות האבטחה שבנויות במעבד ונותנות מענה גם לאנשים הכי היסטריים (כמעט) מבחינת אבטחת מידע.

לסיכום: אין ספק ש-AMD הוציאה כאן משהו חדש שיצטרך להוכיח את עצמו מצד אחד, אבל מצד שני כל OEM וכל Vendor כבר הכריז על תמיכה ויצור פתרונות משולבי EPYC, מיקרוסופט הודיעה חגיגית ש-EPYC יקבל מקום של כבוד ב-Azure. לאלו שרוצים להקים לעצמם LAB טוב (ולא מחלקים יד שניה) ואלו שרוצים להקים לעצמם תחנות עבודה רציניות – ה-EPYC נותן פתרון שלא קורע את הכיס. האם חברות ירכשו שרתים מבוססי EPYC? שאלה טובה, תהיו בטוחים שמחלקות השיווק של אינטל יגיבו בעוצמה בנושא.

נשאר עוד חלק אחד, ה-ThreadRipper (שיהיה בעצם 2 מעבדי Ryzen 1800X בשבב גדול מאוד) של AMD, מעבד עם 16 ליבות, 32 שרשרנים ששאר פרטיו עדיין אינם ידועים. AMD תוציא לגביו פרטים כנראה באוגוסט. יהיה מעניין 🙂

2 סקירות קצרות: iJoy EXO XL ו-NITECORE I4

כאחד שמאוד אוהב את הסיגריה האלקטרונית שלו והעשן שיוצא (כן, אני Cloud Chaser, מודה באשמה) – החלטתי לבדוק מה קורה עם המתחרים מ-iJoy. האם ה-EXO XL באמת יותר טוב ונותן תמורה יותר טובה מבחינת טעם עשן, אי-נזילות החומר וזרימת אויר מעולה?

התחלתי בסקירות שהופיעו ביוטיוב. בקופסת ה-EXO XL מגיעים 2 אטומייזרים. הראשון בעל סליל יחד ותפוקה נמוכה (עד 50 וואט) שאף אחד מהסוקרים (לפחות לפי מה שראיתי) לא אהב אותו וכולם עברו מיד לאטומייזר עם ה-3 סלילים. החברה טוענת כי האטומייזר XL C4 יכול לתת את טעם מעולה גם במתחים מופרכים עד 250 וואט. מי שיתנסה כמובן יגלה מהר מאוד שכדאי לו לרדת ל-180 וואט ומטה כדי לקבל את הטעם מהנוזל שהוא יצק לטנק.

מבחינת פירוק והרכבה – הם קלים אם כי הטענת הנוזל אינה כה נוחה, עליך לפרק את ההברגה למעלה בכדי להזריק נוזלים, מה שמקשה לעשות את העבודה באמצע הדרך כשאתה מגלה שנגמר לך הנוזל בטנק. חוץ מזה – הטנק בנוי בצורה מעולה. לא נתקלתי אפילו בפעם אחת בדליפה מהטנק (גם כשמילאתי עד הסוף לגמרי, דבר שגורם להרבה טנקים לדלוף, מנסיון).

כשמשווים את ה-EXO XL ל-TFV12 התוצאה שמקבלים (לפחות אצלי) היא חד משמעית: ה-TFV12 מוביל, הן בכמות העשן, והן בטעם. מכיוון שאני לוקח הרבה "שאכטות" פר דקה (לפעמים פעמיים שלוש בדקה – כמובן שלא כל היום 🙂 ) – גיליתי בעיה מאוד משמעותית: הסלילים מתחממים בעת הלחיצה וכשיוצא העשן מהפיה, אולם כשמנסים לקחת "שאכטה" נוספת לאחר מספר שניות – מקבלים מכת "עשן מר" (הטעם אולי מוכר לאלו שניסו לעבוד על Power גבוה מדי עם אטומייזר שצריך מתח נמוך בהרבה). ניסיתי להנמיך את העוצמה לכיוון ה-130-140 וואט, אבל עדיין מורגש הטעם המר כאילו משהו נשרף. בשבילי זו אכזבה רצינית מכיוון שרכשתי 3 סלילים נוספים (ולא, אני לא חושב שהכותנה כבר נשרפה הואיל ויש לי את הטנק XL בערך שבוע וחצי, טנקים עם אטומייזרים אחרים מחזיקים לי בשימוש רצוף בערך חודש ומעלה).

לסיכום: אם אתם מחפשים משהו כמו ה-TFV8 רק יותר "עדין" מבחינת כמות עשן ושימור הטעם – לכו על זה אבל אל תרכשו ערכת אטומייזרים נוספים לפני שתנסו את המכשיר.

המכשיר הבא שאני סוקר אינו אטומייזר או טנק או מוד כלשהו אלא דווקא .. מטען. ה-Nite Core i4 דגם 2016. קצת רקע: לאלו שברשותם מוד רשמי עם 2, 3 או 4 סוללות בוודאי מכירים את הנושא מקרוב: הטעינה איטית. ב-2 סוללות הטעינה תיקח קצת יותר ממחצית הלילה, ב-3 סוללות כל הלילה וב-4 סוללות – עדיף להטעין מהערב או להצטייד בסוללות חלופיות (גם ב-3 מומלץ שיהיו סוללות חלופיות). חיבור ה-USB שקיים במוד נותן מעט מאוד מתח: כמחצית (0.5) אמפר, ובגלל זה הטעינה לוקחת יותר. כיום כמובן חיבור ה-USB-C יכול להעביר עד 100 אמפר אך לשם כך יש לבנות לוח ומעגלים חדשים ולהוסיף Chip חדש והיצרנים עדיין לא הכניסו זאת, ולכן כשרוצים להטעין מודים של 3-4 סוללות, מומלץ להוציא את הסוללות ולהטעין במטען חיצוני.

מטען ה-Nite Core i4 דגם 2016 כולל יתרון גדול בכך שעוצמת הטעינה משתנה לפי כמות הסוללות שנמצאות במכשיר ולפי מצב הכמות שיש בכל סוללה, כלומר אם מכניסים סוללה אחת למכשיר, היא תיטען בעוצמה של 1.5 אמפר (פי 3 מחיבור המיקרו-USB), עם 2 סוללות העוצמה תהיה 0.75 אמפר (50% מעל חיבור מיקרו-USB) ו-3 סוללות יטענו במהירות 0.5 אמפר ואילו 4 סוללות יטענו במהירות יותר נמוכה ממיקרו USB – כ-0.375 אמפר, אבל ההבדל הגדול הוא שברגע שסוללה אחת נטענה, המכשיר משנה מיד את עוצמת הטעינה לשאר הסוללות ובנוסף – אפשר להשאיר את הסוללות במכשיר, הוא יודע מתי הן טעונות והוא מפסיק להטעין אותם ומנתק אליהן את הזרם. רק היום ביצעתי טסט – הכנסתי בשעה 19:45 למכשיר 2 סוללות לטעינה, ובשעה 22:20 כל הסוללות היו מלאות ומוכנות לשימוש חוזר.

לכן, אם אתם רוכשים סוללות נוספות, מומלץ לקנות בחבילה גם את המטען הנ"ל, במיוחד אם אתם "מעשנים כבדים" שהמוד שלהם "אוכל" את הסוללה כאילו אין מחר (כמו ה.. TFV12 עם אטומייזר ה-T12 בעל 12 הסלילים שפשוט "שותה" את הסוללות בקשית!)

סקירה עבור גיקים: Lenovo 510S

עד לאחרונה השתמשתי במחשב נייד מסוג IdeaPad S510p של לנובו. כשרכשתי אותו לפני בערך כ-3 שנים, לא חיפשתי משהו מיוחד. חיפשתי מחשב גדול (מה לעשות, קשה לי להסתדר עם צעצועים של 12 אינטש ומטה), עם כל החיבורים הנחוצים (2 כניסות USB, כניסת רשת LAN, כניסת כרטיס SD) וכמובן אפשרות להגדיל זכרון ולהחליף דיסק קשיח. במבחני סוללה הוא לא היה משהו (הוא הגיע ל-3-4 שעות) – אבל יחסית הוא עשה את העבודה.

… עד שהחתולים שלי פגשו אותו, הפילו אותו ולקח לי קצת זמן להרכיב אותו מחדש, רק שהמתכת התעקמה וחלק מהפלסטיק נשבר. החלטתי שהגיע הזמן להתקדם ולעבור למחשב אחר.

וזה – לא היה קל. חשבתי תמיד לקחת כרומבוק אולם מחירי הכרומבוקים החלו לעלות לאחרונה ל-400-550 דולר ומעלה. כרומבוק בשבילי הוא מעולה (במיוחד עם גירסת Crouton האחרונה שמאפשרת לבצע אינטגרציה מלאה להפצות לינוקס שונות כולל גרפיקה בתצוגה הראשית מבלי לפתוח תצוגה אלטרנטיבית). הבעיה? משאבים פנימיים: לפעמים צריך להרים VM, להדגים קונטיינרים במסגרת העסק שלי ללקוחות, ורוב המעבדים שיש בכרומבוקים פשוט חלשים כדי להדגים VM עם אפליקציה (שלא לדבר על כך שיש מקסימום 4 ג'יגה זכרון ולא ניתן להרחיב).

הסתכלתי על כמה מחשבים ניידים שמיועדים לשוק הביתי. ראיתי כמה של HP (לא מתקרב אפילו עם מקל עקב בעיות חומרה), כמה של DELL (יש לי כמה חברים שרכשו כאלו וסבלו קשות בכל הקשור למעבדה), כמה של LENOVO עד שמצאתי קומבינציה מעניינת: ה-510S של לנובו. מעבד i5, זכרון 8 ג'יגה, דיסק SSD בגודל 256 ג'יגה (שניתן להחלפה), 3 כניסות USB, כניסת SD (גודל מלא, לא מיקרו), יציאת HDMI, מסך FULL HD IPS, מקלדת טובה עם תאורה אחורית, מצלמת 1.2 מגהפיקסל וכל זה במארז שנראה יפה. המחיר? 2540 שקל ב-KSP (יש הנחה של 100 שקלים כרגע – הם במבצעים על ציודים שונים).

בקיצור – רכשתי (כן, את הגירסה האדומה) ללא מערכת הפעלה (מגניב לראות את FreeDOS עולה..)

אז איך הצעצוע החדש?

מבחינת חומרה, הדברים פועלים די טוב למעט בעיות שהיו לי אתמול עם WiFi (גם בלינוקס וגם ב-Windows 10 Pro עם כל הדרייברים של לנובו). קיבלתי מהירויות זוועה של 8-10 מגהביט, בין אם התחברתי ב-2.4 ג'יגהרץ או 5 ג'יגהרץ. מכיוון שאני טיפוס שלא ממש חובב מעבדות מחשבים חיצוניות (תשאלו כמה אנשי IT ותראו שרבים מהם גם לא סובלים מעבדות כאלו), החלטתי לפרק את המחשב הנייד לחלקיו. פירקתי וחיברתי מחדש את ה-WiFi מהאנטנות והתושבת שלו (תושבת קניינית) והפעלתי עליו Fedora 25 ו.. הפתעה – מ-8 מגה עם ה-WiFi הפנימית המהירות עלתה ל-70  מגהביט. מרשים!

מבחינת דיסק ה-SSD, אין הרבה הפתעות. זה לא מגיע ל-550 מגהבייט, זה מגיע יותר ל-300 מגהבייט בקריאה, ו-180 בכתיבה (לא זוכר מספרים מדויקים, אין יותר Windows על המכונה הזו). מה שכן, קל מאוד לפרק את המחשב הנייד (כמה ברגים ובפנים כמה קליפסים) ולהחליף דיסק SSD כך שאם מחפשים ביצועים, השדרוג יהיה די קל.

אחד הדברים המעצבנים: לנובו החליטו לוותר על ספק כח בתצורה של חוט עבה שהולך לשקע, בלוק וחוט דק למחשב ועתה מה שמקבלים זה בלוג שנכנס לשקע (אני חושב שזה יהיה בעייתי בשקעים של הרכבת שנמצאים מעל הנוסעים) וחוט דקיק מאוד שיכול להוות בעיה לבעלי כלבים וחתולים (שמאוד מאוד אוהבים ללעוס את החוטים הללו, אני אומר זאת מנסיון עגום כבעל חתולים)

דיברתי על סקירה לגיקים, אז החלטתי לנסות את המערכת עם Ubuntu 16 ו-Fedora 25 (האחרון מותקן אצלי כרגע ואני כותב עם מערכת ההפעלה הזו את הפוסט הזה). כל הציוד נתמך מהרגע הראשון למעט כל ה-Gestures ש-Synaptics נותנים בחבילה (יכול להיות שזה עובד, אני מעדיף את ה-Trackpad בגירסה הקלאסית עם לחיצות על החלק התחתון וגלילה ב-2 אצבעות). נקודה שכנראה אנשי לינוקס יאהבו: החלק של ה"מקשים" ב-Trackpad (אין מקשים פיזיים, הכל לוח ברזל אחיד) מחולק במקום ל-2 – ל-3, כך שכפתור העכבר האמצעי (להדבקת טקסטים שסימנת) עובד מעולה ללא צורך של לחיצה על 2 הצדדים ביחד.

מבחינת ה-WiFi, בלינוקס תמצאו חיווי שגוי לגבי מהירות החיבור שלכם. אתם תראו מהירות חיבור של … 1 מגהביט (וזה לא זז). כפי הנראה החלק בדרייבר שחושף את הנתונים, חושף נתון שגוי. המהירות (בדקתי לפני מס' דקות בטרם כתבתי את הפוסט הזה) מעולה.

למשתמשי Windows: אם תתקינו Windows 10 אז המערכת אוטומטית תתקין להם את הדרייבר של Synaptics עם שלל Gestures. הבעיה שמצאתי עם הדרייבר הזה היא שלחיצות האגודל (אם אתם שמים את האגודל בצורה מאוזנת) אינם נרשמים נכונה כשמתכוונים ללחוץ כפתור עכבר ימני. רק לחיצה ישירה (אנכית) עובדת.

מבחינת חיי סוללה – אפשר בעזרת הורדת הבהירות ושימוש ב-PowerSave (גם ב-Windows וגם ב-Desktop Enviroments השונים בלינוקס) להגיע למשהו כמו 8-9 שעות (המחשב מכיל סוללת 2 תאים של 35 וואט/שעה), שזה לא רע בהתחשב במחיר של המחשב הזה. אם אתם עובדים בחושך, לחיצה על מקש FN ומקש רווח תפעיל את התאורה האחורית מתחת למקלדת. לחיצה נוספת תגביר את התאורה ולחיצה נוספת תכבה זאת. אגב, הפונקציונאליות הזו היא בחומרה כך שאין זה משנה איזו מערכת הפעלה תתקין (גם בקונסולה ללא Desktop) – הטריק הזה יעבוד. שימו לב שבשימוש בסוללה, התאורה האחורית יכולה "לאכול" בסביבות 20-30% מחיי הסוללה.

אז למי מיועד המחשב הזה? הוא מיועד לסטודנטים שרוצים לכתוב עבודות ולבצע גלישה ברשת, הוא מיועד למפתחים ולאנשים שלא רוצים (או לא יכולים עקב סיבות שונות) להשקיע סכומים נכבדים ברכישת מחשב נייד. המחשב הזה לא ממש מתאים לעריכות וידאו או עריכות תמונות כבדה בפוטשופ. המחשב גם מתאים לאנשים שמחפשים מחשב נייד שכל הציוד שלו נתמך מההתחלה ועד הסוף בלינוקס מבלי למצוא כל מיני פתרונות עקיפים להפעיל פונקציונאליות של החומרה. בקיצור – לעניות דעתי, המחשב הזה שווה כל שקל ממחירו (2540 שקל).

למעוניינים, הנה הקישור הישיר למחשב זה מאתר KSP (יש מספר דגמים בצבעים שונים עם דיסק SSD או מכני, עם Windows 10 או ללא מערכת הפעלה, עם כרטיס גרפי מובנה של אינטל או AMD).

סקירה: Xiaomi Mi 5S במבט מעט שונה

אחרי כמעט 3 שנים, מכשיר הגלקסי Note-4 שלי החליט שהוא לא עובד יותר. הכל נהיה בו איטי (אבחנתי תקלת חומרה, לא תוכנה), כשהסוללה היתה מגיעה ל-40% המכשיר היה עושה Boot Loop, וכשהחלפתי סוללה העניין חזר ב-32%.. בקיצור – הגיע הזמן להחליף.

ניסיתי לחשוב על כל מיני מכשירים, מהגלקסי S8 או ה-+S8, ה-LG G6, הפיקסל או הפיקסל XL, ה-One Plus (אחד מהאחרונים) ועוד כמה. רובם מכשירים מעולים אבל אחד השיקולים שלי (למעט כמובן מפרט טכני מהמילה האחרונה) זה המצלמה. המצלמות של LG וסמסונג הן טובות, אבל אני רוצה מכשיר שהחברה המייצרת אותו משקיעה הרבה יותר בתוכנה מאשר בבחירת סנסור, ומי שעושה את זה בינתיים הכי טוב, זה גוגל – אז החלטתי להמתין לפיקסל 2 שיצא כנראה באוקטובר ועד אז אסתפק במכשיר זול (עם מפרט טוב) ולאחר מכן אחזיק את המכשיר הנוכחי כגיבוי או שאתרום אותו (למכור מכשיר כיד שניה זה כאב ראש בישראל, מנסיון).

החלטתי לחפש מכשיר שיהיה מצד אחד זול, אבל מצד שני עם מפרט כמה שיותר חדש, אז אחרי חיפושים אחרי מכשיר טוב שיש לו מפרט טכני מעולה – מצאתי את ה-Mi 5S. למי שרוצה לדעת מה ההבדל בין Mi 5, 5S, 5S Plus, אז יש את הטבלה הזו שמציגה משהו די פשוט: שיאומי רצו לשמור על אותו מחיר אז כשהם שדרגו ב-5S את המעבד, איכות המצלמה ירדה וכו'.

מבחינת ברזל – זה בהחלט מכשיר שמחזיק את המילה (הלפני) אחרונה: מעבד Snapdragon 821 (כמו ה-LG G6), זכרון 3 ג'יגה, אחסון 64 ג'יגה (אין כניסת מיקרו SD), מסך Full HD טוב (אבל לא IPS ולא OLED כמו במקרה של סמסונג), גודל מסך 5.1 אינטש, סוללה 3100 מא"ש. המחיר? הכי זול שמצאתי (בצבע אפור) – 1400 שקל כולל מע"מ.

יש לי את המכשיר עתה כבר 3 ימים ואני יכול לאמר כמה דברים:

  • אתה רוצה לרכוש מכשיר שיאומי לדודה, לבת/בן שלך, לאמא או לכל אחד שאינו טכני? אתה לא צריך להשקיע 1400 שקל. יש לשיאומי גם מכשירים ב-700 שקל שהם לא רעים.
  • ה-MIUI – הממשק של שיאומי למכשיר הוא פשוט קללה של דבר. פתאום ה-TouchWiz של סמסונג נראה גאוני ליידו! הוא שואל אותך 1001 שאלות, מקפיא לך את ה-Whatsapp מבחינת קבלת הודעות (בדסקטופ תראה הרבה יותר את ההודעה Phone Not Connected ב-whatsapp בדפדפן – אבל מצד שני זה די קל לתיקון, אם אתה יודע להיכנס לתפריטים ולהפעיל דברים) ואין שם "מגירת אפליקציות". הכל על מסך הבית (או במסכים ליד בגלילה). רוצה להעיף אייקונים מסוימים? בהצלחה – חלק אפשר להסיר (וזו הסרת  תוכנה, לא החבאת אייקון) וחלק אחר .. תאחד אייקונים לריבוע/מגירה אחת. זה הפתרון.
  • מבחינת סוללה – לא עשיתי המון נסיונות, אבל אתמול ישבתי לראות את העונה השניה של Sense8 (זבל פסאודו מדעי בתוספת ערימות בולשיט – אבל מצולם בצורה מדהימה) דרך המכשיר כשהוא מנותק מהחשמל. צפיתי ב-9 פרקים (כל פרק שעה) והסוללה הגיעה ל-25%, שזה בהחלט מרשים. היום עשיתי עוד נסיון והשארתי אותו מנותק מהחשמל כשהוא ליידי ואני לא משחק איתו. אחרי 5 שעות שהוא ישב בצד (עם שיחה אחת וקבלה של 3 הודעות SMS) ירדו 2% מהסוללה. נחמד.
  • מבחינת סורק טביעות אצבע – הרבה התלוננו עליו, לי משום מה זה עבד בערך 7-8 פעמים מתוך 10, שזה לא היה רע (ב-Note-4 אם זה היה עובד במחצית מהמקרים זה היה יכול להיחשב כ-נס!).

לסיכום: למי אני כן ממליץ על מכשיר כזה? למישהו שרוצה ברזל עם טכנולוגיות עדכניות (אם כי המצלמות לא משהו בלילה, כך הסוקרים אומרים, לא ניסיתי עדיין) אבל שהוא רוצה אותו "נקי" והוא מוכן להשקיע קצת זמן בשביל זה. כל מה שצריך לעשות זה בזמן ההפעלה הראשונית להירשם ל-Mi Account ולאחר מכן במחשב להיכנס לאתר Mi Unlock של שיאומי, להזין מייל (או מס' טלפון) ולבקש פתיחת נעילה (הם שולחים הודעת אישור על פתיחת נעילה בין כמה שעות לכמה ימים לאחר הבקשה), ואז להתקין TWRP למכשיר ומשם להתקין את Lineage OS האחרון יחד עם gapps (שזו חבילת ה-Google Apps) בשיטה הזו אתם גם נהנים ממכשיר חדיש וגם לא צריך לחשוש מבאגים/דלתות אחוריות שמשווק סיני עלום הכניס.

מחשבות על סיגריה אלקטרונית, משרד הבריאות ומסים

לעיתים קשה לי להשתחרר מהתחושה הזו שבמדינה שלנו כיום ב-2017, אנחנו עדיין מתנהגים כאילו המדינה קמה רק לפני שנה והמדינה צריכה כל שקל כדי לשרוד, ובמיוחד מרגישים את הדברים האלו כשרוצים לרכוש דברים. אם תרצה לרכוש לדוגמא טלויזיה בגודל 55" ומעלה, תצטרך לשלם עוד עשרות אחוזים מכס למרות שההבדל במחיר בין 55" ל-50" הוא קטן ומדובר במאות דולרים בודדים. העניין הרבה יותר בולט כשזה מגיע לרכבים – במחירים שרכבים נמכרים בארץ, אפשר לרכוש בארה"ב ובאירופה רכבים הרבה יותר יוקרתיים. מדוע המדינה ממשיכה עם מדיניות המסים הזו? כי ככה האוצר רוצה, וכך יהיה.

עד לפני שנים ספורות הייתי מעשן סיגריות Winston אדומות, שנחשבות לחזקות מאוד. אהבתי לעשן ואני מודה – לא היה קל להפסיק. ניסיתי סיגריות אחרות, יותר "קלילות" ועוד לפני שסיימתי את הסיגריה הראשונה הייתי זורק את הקופסא וחוזר אל ה-Winston. אני מניח שזה מוכר לרבים מהקוראים שמעשנים סיגריות. קל להתחיל – קשה להפסיק.

הדרך היחידה שהצלחתי להפסיק עם הסיגריות היתה עם סיגריה אלקטרונית. הסיגריה האלקטרונית הראשונה שרכשתי היתה של eGo. סיגריה אלקטרונית ראשונה וכמובן שעשיתי המון טעויות, נוזל היה נשפך לי על ימין ועל שמאל בהתחלה וכשלמדתי איך לעבוד איתה, גיליתי מהר מאוד שאם מעשנים איתה בקצב שעישנתי סיגריות רגילות (קופסא-קופסא וחצי ליום) – הסוללה נגמרת מאוד מהר, אי אפשר להחליף סוללה, חבר את זה למטען USB ו-ת-ח-כ-ה עד שהדבר הזה יטען. לא הבנתי עדיין בחוזק, PG, VG, מה זה RBA, RTA, התנגדות Ohm ושלל מושגים אחרים – אבל זו היתה ההתחלה, ועם כל הבעיות, שמתי לב כי אני כבר .. שבועיים לא עישנתי ולו סיגריית טבק אחת! יותר מזה – אחרי בערך חודשיים לא היתה לי בבוקר ליחה מכוערת שחנקה אותי, יכלתי לאחר חודשים ספורים לנשום ולמלא את ראותיי באויר מבלי להשתעל, האצבעות והלשון כבר לא היו צהובות יותר!

אחד הדברים המעולים בסיגריה אלקטרונית – היא האפשרות לרדת בצריכת הניקוטין. תלוי בסיגריית הטבק שאתה מעשן, כל סיגריה מכילה בין 12 ל-20 מ"ג ניקוטין (כפי שתוכלו לקרוא כאן). במקרה שלי, סיגריות ווינסטון ארוך הכילו 18 מ"ג וקצר 16 מ"ג. זיכרו – מדובר פר סיגריה ולא פר קופסא. לשם השוואה – בנוזל לסיגריה אלקטרונית המקסימום שיש (ושיעלם בקרוב עקב הוראות האיחוד האירופאי) זה 24 מ"ג פר מיכל 15/30/50/100 מ"ל. זה המקסימום ומכאן ניתן לרדת ל-18,12,6,3 וכמובן שיש נוזלים ללא ניקוטין, כך שהמעשן יכול לרדת בקצב שלו בכמות צריכת הניקוטין. האקסטרא הכי גדול של סיגריות הוא כמובן עניין הטעם – בסיגריה רגילה, הטעם זוועתי אבל זה מה יש. בנוזל לסיגריה אלקטרונית יש עשרות טעמים – מפירות, עוגות, קינוחים ועד לטעמים של סיגריות, סיגרים, מנטול ודברים אחרים, כך שיש גם טעם מעניין בפה כשמעשנים סיגריה אלקטרונית.

בקיצור – סיגריה אלקטרונית היא כלי שעוזר לרדת מסיגריות טבק ועוזר להוריד את הנזק מסיגריות. אני לא טוען שסיגריות אלקטרוניות הם דבר בריא, אבל בהשוואה לסיגריות הטבק – הנזק מסיגריות אלקטרוניות נמוך בהרבה. אפילו ממשלת אנגליה מודה בכך.

את משרד הבריאות הישראלי זה כמובן לא עניין. ברגע שסיגריות אלקטרוניות תפסו תאוצה והחל יבוא שלהן ארצה, משרד הבריאות אסר יבוא שלהן (אני ממליץ לקרוא על הערך "סיגריה אלקטרונית" בוויקיפדיה העברית שמספר את הסיפור). מדוע? כי ככה בא להם! "זה מזיק!" קבעו במשרד הבריאות והתעלמו מכך שזה כלי בדרגה מס' 1 שעוזר להיגמל מעישון סיגריות טבק. לשמחתנו – בג"צ זרק את האיסור מכל המדרגות וכיום ניתן לרכוש בחנויות מסודרות (כמו Green Smoking) את הסיגריות, סוללות, נוזלים וכל מה שקשור לנושא. קיימות כמובן מספר חנויות נוספות בארץ.

בניגוד לסיגריות האלקטרוניות שמבוססות על שימוש בנוזלים ובהם PG (פרופילן גלוקול – שמשומש בתוספי מזון) ו-VG (גליצרול צמחי – מה שנותן את הטעמים) ואופציונאלית ניקוטין – נכנסה סיגריה חדשה לישראל, אלקטרונית אך שונה מהסיגריות האלקטרוניות האחרות בכך שהיא משתמשת בטבק וה"סיגריה" בעצם היא כמו סיגריית טבק רגילה, רק שהפעלתה מחממת את החומר ובעצם המשתמש נושם אדי טבק. לסיגריה קוראים IQOS (הנה סקירה והשוואה לסיגריות אלקטרוניות אחרות), ובניגוד לסיגריות האלקטרוניות שמשרד הבריאות התנגד בנמרצות, ה-IQOS נכנס לארץ בלי שום בעיה וללא כל האזהרות וההגבלות החלות על סיגריות טבק רגילות, למרות שמדובר בסופו של דבר ב"רכיב תולדה". איך היצרן (פיליפ מוריס) עשה זאת? לפי השמועות – ע"י תרומות לכל מיני גופים שקשורים למפלגתו של שר הבריאות.

עכשיו במשרד הבריאות מתעוררים לגבי ה-IQOS אבל שוב – משרד הבריאות רוצה "להעניש" את אלו שמעשנים סיגריות אלקטרוניות. איך? עם מסים ומכסים.

זה מאוד אירוני שמשרד הבריאות שופך לא מעט כספים על תוכניות גמילה דרך קופות החולים, אבל שיש סוף סוף כלי שעוזר להיגמל מסיגריות – את זה משרד הבריאות רוצה להעניש ב"מכה בכיס" של המעשנים שמנסים ורוצים להיגמל מסיגריות הטבק!

חומרי הסיגריות האלקטרוניות הם חומרים שקיימים בארץ שנים רבות. קחו לדוגמא את ה-PG: אם הייתם בכל מיני מסיבות במועדונים – שאפתם גם שאפתם חומר PG שמכונת העשן מפזרת בנדיבות באויר המועדון. זה בדיוק אותו PG! לגבי ה-VG – אם אכלתם מוצרי מזון עם תוספים, אז גם בלעתם VG וכפי שאתם שמים לב – אתם עדיין חיים, רק שכמות ה-VG בנוזל לסיגריה אלקטרונית רוב הזמן הוא מיעוט (בד"כ זה 70% PG ו-30% VG. אם רוצים עשן יותר סמיך (מה שנקרא "ענן עשן") – אחוז ה-PG עולה ואם אתם רוצים יותר טעם – ה-VG עולה). לגבי הניקוטין – גם בנוזלים הכי "חזקים" – במיכל של 15/30/50/100/200/500 מ"ל – יש מקסימום 24 מ"ג ניקוטין, כלומר במיכל שלם יש מה שיש בסיגריה אחת! אז על מה בדיוק להוסיף מכסים ומסים? על חומרים שקיימים פה שנים ושהחומר הכי מזיק נמצא בכמות כה מועטה בנוזל??

כל מי שמעשן סיגריות אלקטרוניות יוכל לאמר לכם: בסיגריה אלקטרונית כמות העישון יותר קטנה. בסיגריה רגילה – מדליקים ומעשנים עד שהיא נגמרת. בסיגריה אלקטרונית לעומת זאת, כמות ה"שאכטות" יותר קטנה (תלוי במשתמש) ויש יותר רווח זמן בין "שאכטה" ל"שאכטה". אני יכול להעיד כאחד שעישן קופסא עד קופסא וחצי ליום – שכמות הנוזל היומית שאני משתמש בסיגריה האלקטרונית שלי היא בערך 5-6 מ"ל ובקבוק של 30 מ"ל בדרך כלל מספיק לי לשבוע. מבחינת מחיר – בקבוק נוזל עולה בין 30-60 שקל (תלוי בפירמה). סיגריות ווינסטון עולות בערך כ-30 ש"ח לקופסא, כך שבהשוואה כספית – במחיר של קופסא אחת, אני רוכש נוזל לשבוע ובדרך אם הייתי משתמש במקסימום ניקוטין (24 מ"ג) הייתי מכניס כמות ניקוטין של סיגריה וחצי בשבוע. גם חסכון לריאות, וחסכון ענק בכיס! (אגב, כיום עברתי ל-3 מ"ג ניקוטין, כך שזה כאילו כמו סיגריה וחצי לחודשיים).

אינני מצפה ממשרד הבריאות לעודד שימוש בסיגריות אלקטרוניות לכל האזרחים, אבל כן הייתי מצפה ממשרד הבריאות להצהיר (ולרדת מעניין המכסים והמסים) כי אם מישהו מעשן סיגריות טבק, מומלץ לו לנסות לעבור לסיגריה אלקטרונית. יש עשרות סוגים, בין הפשוטים ביותר לבין ה"חיות" שכוללות 4 סוללות וכל לחיצה על שחרור אדים מפעילה מתח אדיר של 200-260 וואט (אל תנסו את זה עם נוזלים הכוללים 24 מ"ג ניקוטין אלא אם אתם מעוניינים בביקור במחלקת ריאות בבית החולים!). סיגריות אלקטרוניות נמכרות במחירים שמתחילים בסביבות ה-100 שקלים ועולים עד ל-500-600 שקלים ל-KIT עצבני. כדאי להתחיל עם קיטים פשוטים ועם נוזלים בטעמים או נוזלים בטעמי סיגריות (ללא טבק או אדי טבק) ואם אתם רוצים להצליח במעבר – אל תתרכזו בסיגריה עצמה כמו שאינכם מתרכזים בסיגריית טבק, עשו דברים אחרים תוך כדי שאתם מעשנים ואולי תצליחו להיגמל.

בהצלחה 🙂

האם לינוקס כמערכת דסקטופ – שימושית?

קראתי את המאמר של דולב רביד לגבי השימוש שלו באובונטו כמערכת דסקטופ בעבר, על הנסיון החוזר שלו, על האכזבה בגלל דרייבר ועוד כמה דברים. אני שמעתי תלונות כאלו לא מעט פעמים ממשתמשים חדשים בלינוקס ורציתי לכתוב פוסט עדכני שמתייחס לנקודת השימושיות – ולינוקס.

נתחיל – בהיסטוריה..

לינוקס כקהילה היא קהילה מאוד קולנית ודעתנית. מי שחושב שהויכוחים הפוליטיים בין ימין לשמאל בארץ הן דבר אגרסיבי – לא ראה "מלחמות" בין אנשי לינוקס שונים בתוך פרויקטים, ב"מלחמות" בין פרויקטים מתחרים ועוד. דרמות, צעקות, Flames וכו' – יש ויש. לא צריך ללכת רחוק, אפשר לראות איך האיש שהמציא את לינוקס (לינוס טורוולד) מתייחס לפעמים לאנשים שונים ששולחים לו Pull Request לקוד ואם הוא לא אוהב איך שזה נכתב – הוא דופק את השיימינג של הלייף.

במהלך השנים, בלינוקס כשזה הגיע לדסקטופ, קהילות שונות חטפו את מחלת ה"חדשת". רשיון של ספריה לא מתאים? יאללה – נשכתב את הכל מחדש במקום לטפל בבעיה עם יצרן הספריה. כך קיבלנו את GNOME, כשריצ'ארד סטולמן ממש לא אהב את רשיון ה-QT (זו הספריה שעליה נבנתה KDE – אחת המעטפות הגרפיות הרציניות ללינוקס אי שם בשנות ה-90). אחרים שלא אהבו את GNOME פיתחו סביבות דסקטופ אחרות, כמו LXDE, Enlightenment (שאגב, עובדות מעולה עד היום אם תתקינו אותם, אבל הם לא ממש בנויות למשתמשים מאוד חדשים, במיוחד לא Enlightenment שפשוט אוהב להתעלל במשתמשים שלא מכירים טוב לינוקס!).

נוסיף למיקס הזה את אובונטו של קנוניקל – חברה שהחליטה שהיא פשוט שמה פס על הכל. היא לוקחת את דביאן, ומתחילה לבנות את הדסקטופ בעצמה מבלי לשתף אף יצרן לינוקס אחר בעבודה/פרויקט/באגים/הפצה וכו'. גם הם החליטו שלעזאזל KDE ו-GNOME, הם יבנו את UNITY, ומאוחר יותר עלה להם התאבון והם החליטו (אם כי עוד לא הכניסו כברירת מחדל) להכניס שרת תצוגה חדש בשם MIR למרות ששאר יצרני הפצות לינוקס החליטו ללכת על פרויקט בשם Wayland – שעובד לא רע עם GNOME ו-KDE.

רק שקנוניקל, כחברה די חדשה, לא למדה לקח ממה שהפצות יותר ותיקות כמו SuSE ו-Red Hat כבר למדו ממזמן: כשזה מגיע לקהילת הלינוקס ולדסקטופ, פתאום רוב מוחלט של המשתמשים מאוד מהססים לשלם על הפצה כזו, או בעברית פשוטה: אנשים קמצנים, מה שאומר שבכל מה שמגיע לדסקטופ לינוקס – אין שום רווח פיננסי בזה. אנשים צועקים שהם רוצים, אבל לא ממש מוכנים לשלם על זה. אז גם SuSE וגם רד-האט הורידו את ההשקעה בדסקטופ למינימום: רד-האט מחזיקה כמה מפתחים שעובדים על FreeDesktop (ש-GNOME הוא חלק ממנו), ו-SuSE מחזיקה כמה מפתחים להמשיך לפתח ולתחזק את KDE. כל השינויים נמצאים כמובן בחוץ וכל הפצה בונה את החבילות שלה לגירסת לינוקס שלה גם עם KDE וגם עם GNOME, כאשר כל הפצה משנה פה ושם כמה דברים קטנים, ואותן יצרניות משחררות הפצות משתנות (אחת לכמה חודשים או Rolling Release במקרה של SuSE של OpenSuSE, ו-Fedora במקרה של רד-האט).

קנוניקל גם משחררת את ההפצה שלה כל כמה חודשים, אולם כמות הטסטים והתיקונים שהם מבצעים להפצה – קטנים מאוד בהשוואה ל-2 ההפצות האחרות (או להפצות כמו Arch, Gentoo), ודברים בסיסיים כמו שמירת חתימות ואי שבירת חבילות – לפעמים פשוט לא קיימים אצלהם! עכשיו לאחרונה נודע שהחברה (לאחר שהבעלים מארק שאטלוורת' החליט לקחת את המושכות ניהול בחזרה ליידיו) החליטה לזרוק את סביבת הדסקטופ שלה (Unity) לפח החל מגירסה 18. למה? ככה. תסתדרו עם GNOME ולעזאזל לכל אלו שהתרגלו ל-Unity. בניגוד לקנוניקל – אף הפצת לינוקס לא "זרקה" סביבת דסקטופ החוצה! רד האט עברו לפני שנים רבות ל-GNOME אולם בזמן ההתקנה המשתמש יכול בהחלט לבחור להשתמש ב-KDE או בכלל להוריד SPIN (שזה קובץ ISO של ההפצה הרגילה רק עם דברים נוספים כברירת מחדל) של KDE ולגמור עניין, ובשאר ההפצות הדבר זהה פחות או יותר.

כשזה מגיע לעניין קלות שימוש, ללינוקס יש דרייברים ל-98% מהדברים (ותאמינו לי, אני מנסה הרבה חומרות על לינוקס) ואני לא מדבר רק על שרתים אלא גם על סורקים, מדפסות, מצלמות, ג'ויסטיקים, רמקולים ועוד 1001 דברים. הדברים מובנים בפנים ואין צורך בשום התקנה של הדרייברים כשמחברים ציוד (למעט עניין כרטיסים גרפיים ששם ברוב המקרים יש דרייברים שהם קוד פתוח אך ללא כל הפונקציונאליות ודרייברים שהם קוד בינארי סגור שכוללים את כל הפונקציות וכל הפצה נותנת הוראות שונות איך לשנות לדרייבר זה או אחר). הבעיה הכי גדולה היא שבמקרים אין דרך אחידה לשנות הגדרות וכל סביבה גרפית עם הדרכים וההגדרות שלה, וגם אז – יש "חורים" רציניים גם כיום! רוצים לדוגמא "להפוך" את הוידאו שמצלמת ה-Webcam מצלמת? חפשו בגוגל איך. רוצים לכוון רגישות? ב-KDE יש הגדרות, ב-GNOME תחפשו וב-Unity שבאובונטו לא שמעו על זה – ואלו רק 2 דוגמאות מתוך דוגמאות רבות.

מדוע? כי "קהילת מפתחי הלינוקס" (כמה שאפשר לקרוא לזה כך) פרוסה על כל מיני סביבות. אנשים רבים הגיעו בשנים האחרונות ללינוקס בגלל אובונטו, אבל הם הגיעו ל-Unity שעכשיו הולך למות. הם לא הגיעו ל-KDE או GNOME ששם הם יכלו לסייע הן בקוד או בדיווח באגים ובכך לשפר את 2 הסביבות, כך שכל ה"דם החדש" – הלך. בנוסף, כפי שציינתי לעיל – מכיוון שאין כסף בלינוקס בדסקטופ – אף אחד לא משקיע ברצינות בדסקטופ. במקרים של מיקרוסופט ואפל הם מקבלים כסף בצורה ישירה או עקיפה על המאמצים לבנות דסקטופ (באפל הם מרוויחים רווחים אדירים פר מק וחלק מהכסף הולך ל-R&D על MacOS) אז שווה להם להשקיע על דסקטופ אחיד וטיפול בבאגים.

עם כל מה שכתבתי – אני האחרון שאמליץ למישהו לנטוש דסקטופ לינוקס. כל המערכות שלי (למעט אחת לצרכי הקלטה ועריכת וידאו – ואני אוהב את Premiere Pro!) הם CentOS, Fedora וכמה מערכות VM הם אובונטו שרת (גם הבלוג הזה שאתם קוראים עכשיו רץ על שרת שמריץ אובונטו 16 LTS, כך שאין לי איזו "שנאה עיוורת" לאובונטו או קנוניקל) והסיבה היא שב-22 שנה האחרונות אני משתמש כמעט כל הזמן בלינוקס, אז אני עושה את רוב הדברים דרך Terminal וזו בדיוק הנקודה שאנשים שרוצים לעבור ללינוקס צריכים לקחת בחשבון: אתם רוצים לעבור ללינוקס ולהשתמש ברצינות? תצטרכו בלא מעט מקרים לפתוח טרמינל ולכתוב פקודות או אפילו לכתוב סקריפט וגם לדעת לקרוא שגיאות ולהבין מה הם, להבין מה זה Services ועוד המון דברים, ומדובר בהשקעה רצינית. פוחדים מטרמינל? לכו למק או Windows. לינוקס גם יכול להיות מעולה אם אתם רוצים לעשות דברים מאוד בסיסיים כמו גלישה ועבודה דרך ה-Web אבל אז במקרה כזה אני ממליץ לכם להסתכל על כרומבוק או להתקין מערכת כמו Chrome OS.

לינוקס כיום הרבה יותר מתאימה לרוץ על שרתים מצד אחד, ועל ציוד משובץ (Embedded) מצד שני. דסקטופ – לא ממש הצד החזק שלה, אלא אם אתה הטיפוס שמוכן להשקיע.

לסיכום: מערכת הפעלה אינה דת. לינוקס יכול להתאים לי אבל לא להתאים לכל מיני חברים שלי וזה בסדר גמור! כיום Windows 10 ו-MacOS האחרונים בהחלט יציבים ואפשר לעשות איתם עבודה מעולה עם יציבות מצוינת. אם אתם רוצים להשתמש בלינוקס לדברים גדולים ומורכבים או לבצע דברים במקביל – יכול להיות שתצטרכו את הטרמינל ואם זה מפחיד אתכם, אל תיכנסו לזה. בנוסף, תמיד כדאי לחפש פתרונות נוספים לבעיות שאתם נתקלים בהם – אני לא "אפרוץ" טלויזיה כדי להריץ עליה לינוקס בשביל לראות סרטים, אני אשקיע 40$ על כרומקאסט או מכשיר שמריץ Android TV.

סקירה: SMOK TFV12

שנתיים עברו מאז שעברתי מעישון סיגריות Winston אדום לסיגריה אלקטרונית ואכן יש שיפור מדהים: אין אצבעות צהובות, אין לשון צהובה, לא מרגישים שנשמתך יוצאת בבוקר שאתה מתעורר ומכייח כאילו אין מחר.

עברתי בשנתיים האחרונות בין סיגריות אלקטרוניות שונות, החל מ-eGo וכיום אני יותר מפריד בין ה-KIT לבין ה"ראש". כיום יש לי Cuboid 200 (גירסת 3 סוללות) והיום קיבלתי את ה-TFV12 של SMOK. ה-TFV12 נחשב ל"קצה הגבוה" ולא סתם – מדובר על אטומייזר ש"מכסח" את האחרים עם לא פחות מ-12 סלילים ויכולת עבודה עד 350 וואט. בתוך הערכה קיימים גם קונפיגורציות אחרות כמו 4 סלילים וסליל אחד רציני עם פיית אוויר אימתנית.

כל הסקירות ביוטיוב נתנו למפלצת החדשה ציונים מעולים עם אזהרה – זה לא לכל אחד והם צודקים בהחלט: אם אתה חושב לרכוש ולהשתמש בנוזל עם 18 או 24 מ"ג ניקוטין, אתה תהרוג את עצמך! נסה לדמיין שאתה לוקח שאכטה מ-6 סיגריות במקביל! הריאות שלך, סביר להניח – לא יעמדו בכך, ולכן – אם החלטת ללכך על ה-TFV12, קנה נוזל עם 0 או 3 מ"ג ניקוטין, מקסימום 6 מ"ג (גם עם 6 מ"ג זה קשה, מנסיון).

מבחינת המכשיר עצמו, אם יש לך מכשיר שמקבל 2 סוללות, חבל אפילו לטרוח לרכוש את האטומייזר הנ"ל. אתה צריך קיט עם מינימום 3 סוללות, עדיף 4 סוללות. ה-TFV12 מאוד "אוהב" לעבוד בעוצמות של 100-200 וואט בחוזקה, כלומר עם קיט של 3 סוללות, ועישון של כמה שאכטות כל שעה, אתה תראה את עצמך מחפש שקע חשמל לטעינה עוד באותו יום. (לכן עדיף אם כבר, לקנות ערכה של מטען מהיר ו-3 או 4 סוללות נוספות).

כשאתה רוכש את האטומייזר, הדבר הראשון שאני ממליץ לך לעשות זה לפרק אותו ולהרכיב אותו מחדש. קיבלתי את האטומייזר ודליפות הנוזל הופיעו תוך דקות ספורות. גרוע מכך – מילאתי עד למחצית את המיכל, השארתי אותו בבית, יצאתי לסידורים במשך כמחצית השעה וכשחזרתי – המיכל היה ריק. לכן – אני ממליץ לפרק, להרכיב הכל מחדש ולוודא שהחלק התחתון (עם חור בצורת מלבן) מהודק חזק לגומיה האדומה התחתונה.

איך החוויית עישון עם גירסת ה-12 סלילים? סוף הדרך! עשן סמיך, ותוך כמה שאכטות החדר שאתה מעשן בו יהיה ערפילי לחלוטין! אין טעם של שריפה, ומרגישים בהחלט את הטעם של הנוזל (במיוחד בנוזלים של KILO).

לסיכום: SMOK הוציאו ראשונים את האטומייזר עם 12 סלילים. אני מאמין ששאר המתחרים לא ישארו מאחור וגם הם יוציאו גרסאות כאלו וכולי תקווה שהם יתכננו את האטומייזרים בצורה יותר אטומה מראש.

המכשיר והאטומייזר נרכשו ב-Green Smoking. תודה לאורן על הסיוע.

הסיוט המתקרב עם חשבון הפייסבוק

בימינו, לא חשוב מה המקצוע שלך או הוותק והידע שיש לך, אם אתה רוצה לעבוד במשרה כלשהי, תצטרך בד"כ לתת 2 דברים (השני אופציונאלי אך הוא לעיתים קרובות נדרש)

  • קורות חיים
  • ממליצים

לגבי קורות החיים, אם תשאל חברים או רכזות כ"א, הם ידגישו לך את חשיבות בהירות קורות החיים, הדגשת נתונים שאתה רוצה להדגיש, שיהיו תמציתיים ועוד ועוד. רוב האנשים מודעים לכך. בעניין ממליצים – בד"כ כשעוברים ראיון ראשון או שני, מתבקש המועמד לתת פרטי התקשרות עם ממליצים שאיתם החברה המראיינת תיצור קשר לשאול שאלות שונות. (משהו נוסף שמקובל בארה"ב ולא ממש בארץ הוא עניין מכתב ההמלצה מהמעסיק הקודם, אם כי לא שמעתי עד כה בארץ שחברה כלשהי ביקשה דבר כזה ממועמד)

בעקרון, ככל שהמשרה הפנויה שאליה חברה מחפשת מישהו שיכנס וימלא אותה – יותר בכירה, החברה המראיינת רוצה לדעת יותר על המועמד. פעם היו שולחים מועמדים כאלו למבחנים פסיכוטכניים ולבדיקות בטחוניות, אך כל מי שקורא חדשות שומע לאחרונה על מקרים רבים של אנשים שהיו בתפקידים בכירים ועברו את כל הבחינות ובכל זאת הם נתפסו מועלים בתפקידם, מואשמים בענייני שוחד, הונאה, גניבות וכו', וחברות מחפשות דרכים נוספות לדעת על המועמדים ולמנוע סיטואציה כזו בעתיד.

אחד המקומות המועדפים (בינתיים בחו"ל, לא מכיר מקרים בארץ) זה חשבון הפייסבוק שלך. החברה רוצה לדעת מה אתה חושב, איך אתה מגיב לחברים, האם יש לך כל מיני נושאים שהם עבורך Favorite, למי אתה עושה לייק, אחרי מי אתה עוקב ועוד ועוד. קחו לדוגמא את הממשל האמריקאי: פקידים בממשל האמריקאי החלו לבדוק פרופילים של פייסבוק כדי לדעת על דעות פוליטיות של אנשים המבקשים להיכנס לארה"ב.

אחת הטכנולוגיות שיכנסו בעתיד לשוק היא ה-AI (כלומר Artificial Intelligence), כלומר בעתיד (הקרוב) תהיה תוכנה או שרות שהלקוח יכניס את פרטי המשתמש (כן, תצטרך לתת שם משתמש וסיסמא כך שגם הפוסטים שהגדרת "פרטי" יהיו חשופים לבודק/ת), וה-AI יעבור על הפוסטים ויחפש מילות מפתח, למי עשית לייק (מבחינת קטגוריה – נניח אם עשית לייק ליצרן משקאות אלכוהוליים, קבוצות פוליטיות שונות, תחביבים מסויימים וכו' וכו'), מה היו תגובותיך לדברים שונים ולבסוף המערכת תבנה מעין "עץ" של מילות מפתח/נושאים שונים וכמות הפעמים שציינת את אותם נושאים ולסיום יהיה מעין "סיכום" אוטומטי שיוצג לבודק/ת ומשם יוחלט האם להיענות לבקשתו של הפונה או לדחות אותה.

נחזור לראיונות עבודה לבכירים. נתאר לעצמנו שהחברה רכשה מנוי על שרות כזה והמועמד יצטרך לתת פרטי התחברות לפייסבוק שלו. כעת לחברה יש הרבה, הרבה יותר מידע שהוא אותנטי לחלוטין ללא שום סינון – של המועמד והמידע הזה יכול להכריע. דמיינו בכיר שמתנהג בצורה נימוסית ביום יום בעבודה, אבל כשזה מגיע לנושאים פוליטיים, הוא "אש ותמרות עשן" והבכיר אינו בורר את מילותיו ומקלל בחופשיות (Flame) או מתבטא בגסות רוח. אתה ואני יכולים להסכים שזו צורת ההתבטאות שלו בנושאים הקרובים לליבו מבחינה פוליטית (נניח פינוי ישובים), חברה לעומת זאת תחשוב אחרת – מה אם המועמד יגיע עצבני לחברה ויחליט החלטות נמהרות שיגרמו נזק לחברה? מכאן ועד פסילת המועמד – המרחק קצר, כמאמר הפתגם: Better safe than sorry.

רבים מעדיפים לשכוח או להתעלם – אך חשבון הפייסבוק שלך הוא אוצר בלום של מידע עליך. לייקים יכולים לרמוז עליך דברים שאתה אוהב, תגובות מראות את ה"אני האמיתי" שלך, ופוסטים שלך מראים את המצב רוח שלך. זהו מידע שגופים רבים מאוד אוהבים לשים את ידיהם עליו (במיוחד אם מדובר באנשי צבא שנותנים דרור לפיהם ושוכחים שזה פייסבוק ולא מקום פרטי וסגור) ומבחינה בטחונית גם חמאס וגם חיזבאללה (וגופי ביון אחרים) מנסים להשיג ללא הפסק, וכן – גם חברות שמראיינים בכירים, כך שהכנסת בדיקת חשבון הפייסבוק לתהליך בדיקת מועמדים תיכנס בעתיד. זה לא שאלה של "אם", זו שאלה של מתי.

מה אפשר לעשות בנידון? תלוי בסיטואציה:

  • אם יש לך המון פוסטים שכתבת בפייסבוק, ורובם "צבעוניים", אולי יהיה כדאי לסגור את החשבון ולפתוח אחר, ובחשבון האחר לעשות את הכרטיס "משעמם". ערס חתך אותך בכביש וכמעט גרם לך לתאונה? ספר לחברים על כוס בירה במציאות, אל תעלה את שלל ה"מחמאות" לפייסבוק.
  • אם רוב הפוסטים שלך מקצועיים – עבור וודא כי תגובותיך הן מקצועיות ולא נגררות לפן האישי (כן, מאוד מפתה לקטול מישהו שמציג את עצמו כ"מקצוען" בשעה שהמקסימום שניתן להגדיר אותו זה "חובב").
  • רד מהרעיון לסמן פוסטים מסויימים כ"פרטי" – שאתה נותן גישה לפייסבוק שלך עם שם משתמש/סיסמא אז הכל גלוי, כולל הפוסטים והשיחות שלך, לייקים, תגובות וכו'.
  • יש לך שיחות "אחוקים" עם חברים? מחק היסטוריה.
  • רכילות – דבר נחמד, אך יש לא מעט שלא כל כך יאהבו את הרעיון. שקול מחיקה.

והנקודה הכי חשובה: לא חשוב אם אתה כותב פוסטים/תגובות ומשתף חברים בלבד, זכור: החשבון הוא ה"פרצוף" שלך ואינך יכול לדעת אף פעם מתי חברה תתנה קבלה לתפקיד ב"הצצה" לחשבון הפייסבוק שלך בעתיד.

פידבק לראיונות

לפני שנים ספורות, כשהייתי שכיר, הייתי מתראיין מדי פעם לעבודות בכל מיני חברות, בדיוק כמו רבים וטובים בתחום. מתאמים זמן, אני מגיע, מתקיים ראיון עם המנהל/ת, לעיתים הראיון "מתרחב" קצת ומביאים את האיש המקצועי שישאל שאלות מקצועיות ואתה כמרואיין אמור לתת תשובות. אתה יכול גם לשאול שאלות אולם יש שאלות שכמובן לא תקבל עליהם תשובה בהתחלה (כמו .. משכורת)

בד"כ כמה ימים לאחר הראיון, אם יש עניין בך ואתה כנראה המועמד המתאים, תזומן כנראה לראיון נוסף שבו כבר ידברו איתך על המשכורות, תנאי העסקה, תחומי אחריות וכו'. אם לעומת זאת לא נמצאת מתאים, אז בחלק קטן מהחברות תקבל מייל (או מכתב פיזי) כוללני ש"אנחנו שומרים את קורות החיים שלך" (הם לא), וכמובן "לא נמצאת מתאים". רוב החברות, אגב, כלל לא טורחות לענות למועמד לגבי המשרה אם הוא לא נמצא מתאים. לא שמעת מאיתנו? תמשיך הלאה.

כפרילאנסר, בד"כ אין את הבעיה הזו. חברה מעוניינת לשכור את שרותך? הם יוצרים איתך קשר, אין ראיון עם איזו פקידת כ"א, יש בד"כ ראיון מקצועי, ובד"כ זה ימשיך להנהלה לסכם דברים כמו כספים, תקופת עבודה, מהיכן היא תבוצע (בית או אצל הלקוח) ולפעמים גם חותמים חוזה. התהליך עצמו – הרבה יותר קצר מהשכרת שכיר.

אם אני, כפרילאנסר, מעוניין להמשיך לקבל פרויקטים או עבודות מאותו מקום עבודה, אני חייב לבדוק תמיד פידבק. האם הלקוח מרוצה? האם יש איזו בעיה? (ואם כן, לפתור אותה מיד), וגם לבדוק מהצד שלי האם הלקוח משלם בזמן את הסכומים המסוכמים ובאופן כללי לוודא שמערכת היחסים היא תקינה. אחרי הכל, כפרילאנסר, האדם יחיד שאתה יכול לסמוך עליו – הוא עצמך ואתה צריך להיזכר מ"מלכודות" שונות.

נחזור לעניין ראיונות עבודה לשכירים: רק לפני ימים ספורים פגשתי חבר. הבחור מתכנת מוכשר עם ידע מעולה בתחומים שהוא עובד ונסיון רב. הוא פנה למספר חברות (מאחר שהוא מעוניין לעזוב את מקום העבודה הנוכחי שלו) לגבי משרה חדשה, הוא זומן לראיונות, התראיין, אך .. לא קיבל שום תשובה.

וכאן בדיוק נמצאת הבעיה של חברות רבות: חוסר פידבק.

כששכיר מגיע להתראיין, הוא מגיע ממקום של "חסר". הוא יכול לדעת בכלליות מה מקום העבודה דורש, אך את הפרטים המדוייקים הוא יוכל אולי לקבל בזמן הראיון. כך לדוגמא חברה יכולה לזמן לראיון מישהו מומחה ל-Windows אך הוא לא יוכל לדעת שהחברה מעוניינת הרבה יותר בידע הטכני שלו ב-Networking (כי יש להם "חור" רציני בידע מקצועי בתחום הזה בחברה). יש עוד דברים רבים שאי אפשר לדעת (כמו כימיה לדוגמא בין מי שיהיה המנהל לעובד) ורק בראיון ניתן לדעת זאת.

אך חוסר הפידבק מהחברות גורם דווקא "פגיעה" באותו עובד פוטנציאלי. אותו עובד שהתראיין ולא קיבל תשובה (או קיבל תשובה שלילית) כלל אינו מודע מדוע הוא לא התקבל. הסיבות לכך יכולות סיבות לגטימיות לחלוטין, כמו לדוגמא מצב שמישהו התראיין אולם הבחור הבא שהתראיין גילה הרבה יותר בקיאות בנושאים שעליהם מרואיין המועמד, והם החליטו לשכור אותו. לעומת זאת, לעיתים אי הבנה פשוטה יכולה לגרום לחברה לפסול את המועמד וזאת מבלי לתת לו אפשרות להבהיר את העמדה שלו או לנסות לתקן את הרושם.

וכך נשאר המועמד השכיר עם סימני שאלה. האם הידע שלי אינו מספק? האם עניתי לא בצורה נכונה לשאלה כלשהי? האם משהו שגוי בקורות החיים שלי? והשאלה הכי חשובה: כיצד אני יכול לתקן את הדברים כך שאגדיל את סיכויי למצוא עבודה כשכיר במקום עבודה אחר?

לו היה איזה שהוא פידבק מהמראיינ/ת, דברים היו יכולים להיראות אחרת לגמרי. לו היתה החברה מוציאה אימייל פשוט המסביר מדוע הם לא קיבלו את אותו מועמד או האם הם ראו בעיה כלשהו – אז המועמד היה יכול לתקן את הבעיה ולהודות למראיין על הטיפ. חוסר התקשורת הזו לעיתים גם יכול לפגוע בסיכויי החברה לקבל מועמדים טובים אם ה"שם" של החברה נפגע. אישית אני מכיר כמה חברות שהרכילות עליהם זה שעדיף להתראיין במקום אחר ולא אצלן – וחבל.

לכן ההמלצה שלי לחברות: תנו פידבק. פידבק רציני ומפורט יכול לגרום למועמדים לתקן את הבעיות שהמועמדים לא מודעים אליהן ויכול להיות שתקבלו עובדים יותר טובים. אחרי הכל, אם הערתן למועמד שיש לו בעיה X הוא יכול לתקן אותה ואז מועמד כזה יכול להיות מועמד טוב לקבלה לעבודה וה"מאמץ" בשביל לתת פידבק הוא שורה או 2 של פירוט הבעיה שבגינה הוא אינו מתאים.

מוגש כחומר למחשבה 🙂