על Starlink שמעתם?

לכל מי שיש שרתים או תשתית שרתים/אחסון/תקשורת בחו"ל – מכיר את הבעיה הקשורה בהשהיה (Latency) – בשעה שהתקשורת בארץ פנימית היא יחסית מהירה, מישראל לחו"ל, ההשהיה בדרך כלל נעה סביב 3 ספרות, תלוי אם זה לאירופה, ארה"ב, אסיה וכו'. במקרים שיש צורך באתרים שיתנו שרות שקרוב גיאוגרפית לגולשים, משתמשים ב-CDN, אבל במקרים שצריך תקשורת ישירה – אתה מכיר את הבעיה של ההשהיה. הבעיה הנוספת קשורה למהירות תקשורת מכאן לעולם ולהיפך, וזה תלוי ב-QoS של ספק האינטרנט שלך, האם אתה משלם על חיבור וירטואלי יעודי מכאן לנקודה מסויימת בעולם ועוד ועוד.

אחת משיטות החיבור הידועות היתה חיבור לווייני לחברות. בעבר (שנות ה-90) ספקי האינטרנט בארץ לדוגמא היו מחוברים דרך לוויינים לחו"ל וכך סופק האינטרנט ללקוחות (עם השהיות פנטסיות של 300 מ"ש מינימום וקצב תעבורה של צב גוסס, הוותיקים זוכרים זאת) עד שקמו פה מספר חיבורים עם סיבים לאירופה, יוון וכו' (מד-1, בזק בינלאומי וכו'). חיבור לווייני עד היום היא האופציה שמשתמשים בה כחיבור גיבוי במקרים, לא כחיבור עיקרי. המקרים בהם משתמשים בכך לחיבור עיקרי היא כשאין שום אפשרות לחיבור קווי או סלולרי כלשהו (מקומות נידחים, ב-ים, מטוסים ועוד) וחיבור כזה הוא יחסית טוב לדברים כמו גלישה באתרים, אבל לחלוטין לא לדברים שקשורים ב-Real Time (שיחות וידאו, צפיה בסרטים/קליפים וכו') מה גם שהחיבורים האלו נקראים Measured, כלומר אתה לא משלם על רוחב הפס אלא על כמות התעבורה ממך ואליך, והחיבורים הללו יקרים מאוד (קחו, תציצו, הם עדיין מודדים לפי Bytes!) כך שצפיה בוידאו ב-4K עלולה לסכן את כרטיס האשראי שלך..

מכאן נעבור לחברת SpaceX. החברה הראשונה שהחליטו לפתח את נושא הטיסה לחלל והעברת מטענים,אנשים ו"הקפצת" לוויינים – הרבה מעבר לאחרים. הם החברה הראשונה שהכניסו את המושג שנקרא "מיחזור" לתחום, שברה את השוק מבחינת מחירים והם הראשונים גם לפתח חלליות זולות במיוחד (Starship) באופן פתוח (פיזית פתוח – אתה יכול להוציא מצלמה ולצלם מהכביש) ולנסות טכנולוגיות ופיתוחים חדשים כדי להוזיל כמה שיותר את עלויות ההטסה והשיגור, עם כמה שיותר מטען.

מכיוון של-SpaceX יש הרבה מאוד שאיפות לדברים שפשוט לא קיימים כיום, החברה מחפשת כל מיני דרכים להרוויח כספים, וב-2015 הכריז מייסד החברה, אלון מאסק, על משהו חדש – לוויינים קטנים שישהו בגובה נמוך (550 קילומטר) ושאיתם החברה תקים MESH לאספקת שרותי אינטרנט במחירים הרבה יותר נמוכים ממה שקיימים כיום בשוק (הכוונה מ-לוויינים, לא ממש להתחרות באינטרנט הקווי). לשם כך החברה ביקשה וקיבלה אישור להציב במסלול כדור הארץ הנמוך עד כ-42,000 לוויינים קטנים במשך 8 השנים הקרובות. סביר להניח שהכמות לוויינים ש-SpaceX תשגר יהיה נמוך יותר ותלוי בצריכה, כמות משתמשים, רוחב פס וכו'. השרות החדש נקרא Starlink.

המטרה העיקרית של Starlink היא לתת לכל אדם אפשרות לגלוש מכל מקום בעולם במחיר נמוך ועם השהיה נמוכה בכך שהלווינים נמצאים במסלולים מסויימים ומקשרים בין אחד לשני ועם נקודות בקרקע וכן עם טרמינלים של משתמשים. על מנת להסביר באופן ויזואלי יותר איך זה הולך לקרות (נכון ללפני מס' ימים, סביר להניח שיהיו מספר שינויים בהמשך, כמו שידור לייזר בין לוויינים, דבר ש-SpaceX עובדים עליו עדיין) וכמה ההשהיה הולכת להתקצר, יצר פרופסור מארק הודלי המחשה ויזואלית של הדברים. קחו לכם 10 דקות לצפות בקליפ הבא:

עד כה שיגרה SpaceX כ-120 לוויינים קטנים והחברה מתכננת לשגר כל שבועיים עוד 60 לוויינים (כולם מריצים לינוקס, אגב. חבילה של 60 לוויינים נראית בתמונה משמאל, לחצו להגדלה). ההערכה היא כי המערכת תהיה זמינה Online לתושבי ארה"ב תחילה – בסוף שנת 2020 עם זמינות מוגבלת לאזורים מסויימים. אלו שירצו להתחבר, יצטרכו לקנות ציוד במחיר נמוך (הם מדברים על $200, סביר להניח שזה יטפס לכיוון ה-$400-500 והמחיר ירד מאוחר יותר).

הראשונים שהחליטו לקפוץ על העגלה ולנסות את המערכת היו .. חיל האוויר האמריקאי. הם שילמו ל-SpaceX סכום של 28 מיליון דולר כדי להתנסות במערכת. הניסוי היה לחבר Starlink למטוס ולמדוד קצב. הם לא יכולים לפרסם את ה-Latency אולם הם ציינו שהם הופתעו מה-Latency הנמוך ומהירות ה-DATA שהם קיבלו היא 610 מגהביט לשניה. כמו תמיד, חיל האויר האמריקאי לא מתחייב לאקסלוסיביות עם SpaceX והם רוכשים שרותים גם מהמתחרים על מנת שלא ליצור תלות בספק זה או אחר.

סביר להניח שברגע שהמערכת תהיה זמינה Online והשרות ינתן גם מחוץ לארה"ב (אירופה, אנגליה) – חברות HFT (כלומר High Frequency Trading) ירצו לראות מספרים ואם הם יאהבו את המספרים מבחינת תעבורה והשהיה – הם יבקשו לקנות "קווים" בין יבשות ומדינות ו-SpaceX תבקש מהם מחיר מפולפל וסופר רווחי על השרותים הללו (מי שיכול להציע Latency יותר נמוך מהמצב הקיים כיום, יכול להתעשר מהר מאוד!)

ומה איתנו כאן? סביר להניח ש-SpaceX תציע שרותים בסביבות 2022-2023 לאזורנו, אבל בשביל להתחבר נצטרך שמשרד התקשורת יבדוק את הדברים ויאשר, ספקי התקשורת בארץ יצווחו "געוואלד" ויקח זמן עד שיתקבל אישור לייבא טרמינלים לחבר ללקוחות פרטיים וחברות. אגב, מבחינת מהירות חיבור – Starlink מדברים על – עד 1 ג'יגהביט. מה שעדיין לא ידוע – האם החיבור יהיה Metered (כלומר תשלם לפי כמות מידע) או לא. אני מהמר שזה יהיה לפי חבילות.

מבחינת תחרות – חברת OneWeb ואמזון רוצים בדיוק להיכנס לשוק הזה וגם הם רוצים להציב לוויינים קטנים במסלול נמוך (LEO – Low Earth Orbit). עד כה, אף אחת מהמתחרות לא שיגרה אפילו לוויין אחד לאותו מסלול.

לסיכום: אין ספק כי בשנים הקרובות אנחנו נראה שרותי אינטרנט חדשים מבוססי לוויין בגובה נמוך עם Latency נמוך. האם זה מתאים לגולשים ביתיים? רק אם אין אלטרנטיבות קוויות/סלולריות טובות. שרות כזה כאן בארץ יכול להתאים לעסקים ולהטמעות במקומות מבודדים ולאלו שצריכים Upload יותר גבוה ממה שניתן בארץ ובמחיר הרבה יותר שפוי ממה שהספקיות מבקשות (בגלל זה ה"געוואלד"). בארה"ב, אפריקה ומקומות אחרים ששרות אינטרנט קיים רק בנקודות מסויימות ובקצבים מאוד איטיים – שרות כזה בהחלט יכול להתאים.

כמה מילים על המק-פרו החדש

בשעה טובה, אפל החלה למכור את מחשב ה-Mac Pro שלו ציפו אנשי מקצוע רבים. עד כה, אפל הסתפקו בלמכור מחשבים ניידים שהיו יחסית די טובים, אבל הביצועים שלהם – לא בדיוק משהו לרוץ ולהתגאות בו (זה השתנה בגירסת המקבוק פרו 16 אינטש).

מחשב הדסקטופ האחרון שאפל הוציאו (מה שרבים קראו לו – Trash can עקב צורתו) היה יותר פתרון Stop Gap. כמות ההרחבות שהיה ניתן להכניס באותו מחשב היתה מזערית – או דרך Thunderbolt או דרך USB 2. ניתן היה להחליף כרטיסי GPU אולם לא היה למה להחליף (אפל פשוט לא בנו משהו אחר ואפל עדיין ב"ברוגז" עם nVidia, אז תשכחו מפתרונות שעוקפים בביצועים את הפתרונות של AMD) ובקיצור – שש שנים שאפל לא הוציאו מחשב דסקטופ מקצועי למקצוענים.

עד שהגיע המק-פרו.

כפרילאנסר שאחד התחביבים העיקרים שלו הוא לחטט ולהכיר כל מה שאפשרי במחשבים (לא חשוב איזה) אני חייב לציין שהמהנדסים באפל עשו עבודה מאוד משמעותית ומה שיותר חשוב, מאוד מקצועית.

אחד הדברים הראשונים שאפשר לראות כשפותחים את המק פרו, זה הלוח אם, ואפל לא רק שלא העתיקו מאף אחד, הם פשוט התחילו מאפס והם עשו שם מספר דברים מעולים:

  • הם התחילו בשינוי מיקום הזכרונות. אין יותר זכרונות בשני צידי המעבד, הכל נמצא במקום אחד (בצידו השני של המק, רעיון מקורי!), עם מדבקות מסודרות שמראות היכן להכניס מקלות זכרון (נו, זה Xeon) וכיסוי (שמקבל איוורור). שינוי כזה מחייב הוספת שכבות שמייקרים את לוח האם, אפל מק-פרו בין כה לא נמכר בזול, אפל הכניסו זאת במחיר הסופי.
  • שינוי מהותי בתפיסת קירור כל החלקים במחשב. לא עוד מאווררים שמתאימים לשרתים שמרעישים בעת עומסים רציניים, אין צורך במאווררים לכל GPU וכו'. שלושה מאווררים גדולים ושקטים מקדימה (בתצורת Pull) ואחד מאחורה (בתצורת Push). הבעיה היחידה: אין שום פילטרים, המחשבים הללו הולכים לאכסן כמות לא קטנה של אבק שקשה לנקות מכרטיסי ה-GPU.
  • כל תושבות ה-PCIe "הפכו צד" והם נמצאים עתה בצידו הימני של לוח האם. בדרך אפל החליטו גם להוסיף חיבור MPX – במקום לחבר שני כבלים של חשמל מספק הכח, כרטיסי ה-GPU יקבלו את החשמל דרך לוח האם, גם זה מייקר את לוח האם, עוד שכבות…
  • אפל הוסיפו משהו יחודי ונחמד – מתג נעילה של תושבות ה-PCIe. ב-PC רגיל, אתה נועל את הכרטיס עם ברגים, אפל לא אוהבת ברגי פיליפס לנעילת כרטיסים.
  • שני כניסות Ethernet של 10 ג'יגהביט.
  • שבב PLX להכפלת כמות נתיבי ה-PCIe (והם לקחו את שבב מתגי ה-PCIe היקר!)
  • כרטיס After Burner להאצת עיבוד וידאו מ-4K ומעלה בקידודי Pro res שונים (לא ממש עוזר למשתמשי מצלמות RED, אלא אם מצלמים באותו Codec).

החסרונות:

  • תצורה מיוחדת לכרטיסי ה-GPU – כפי שציינתי, הם מקבלים חשמל מלוח האם ולא דרך כבלים עם חיבורים של 8 פינים. החסרון המשמעותי: שום כרטיס GPU מעולם ה-PC לא יעבוד עם מק פרו מכיוון שאין לך מאיפה לקבל תוספת חשמל לכרטיסי ה-GPU.
  • כמות יציאות Thunderbolt קטנה, די מפתיע למען האמת.
  • מקלות SSD יעודיים של אפל שנעולים פר מק-פרו. לא ניתן להעביר אותם למחשבי מק אחרים אם יש תקלה במק-פרו אחד ורוצים להשתמש במק-פרו אחר.

ואז אנחנו מגיעים לנקודה של המחיר: אפל לא מנסה להתחרות מול תחנות עבודה של היצרנים השונים, היא "כורה" נישה לעצמה, והמחיר בהתאם. גלגלים למחשב עולים $400 ומקלות זכרון עולים בין 600 ל-800 דולר יותר מזכרון ECC רגיל שניתן לרכוש מכל מקום, מקלות ה-SSD נמכרים במחירים של SSD ל-Enterprise (אם כי לזה יש הצדקה מסויימת, הם כוללים בקר קנייני של אפל ושבבי Flash נבחרים של סמסונג והביצועים שלהם באמת גבוהים) ומחשבים כאלו דורשים את חבילת ה-Apple Care Plus. אפל, בזמן ההצגה הראשונית של המחשב בכנס WWDC הראתה שהמחשב יהיה יותר זול מהמתחרים – אבל הוא בפירוש לא.

האם שווה לרכוש את המק-פרו? הבחירה פשוטה: אם אתה "נעול" על Mac OS, אתה רוצה תחנת עבודה ולא מחשב נייד, והמחשב משמש כל היום לעבודות ומכניס כספים – אז בהחלט, זו השקעה שווה. אם לעומת זאת אתה משתמש בפרמייר או ב-Davinci Resolve או ב-AVID על PC, התשובה היא "לא": AMD הוציאה לאחרונה את ה-Threadripper 3970X שעוקף בביצועים כל Xeon של אינטל (ועולה מחצית ממחיר המעבד Xeon עם מקסימום ליבות מ-אינטל), יחד עם כרטיס RTX 2080 – אתה תקבל ביצועים יותר גבוהים (כרטיס ה-After Burner ב-מק פרו בא לענות על חולשות ביצועים בכרטיסי ה-GPU של AMD בכל הקשור לוידאו).

לסיכום: אפל הוציאו תחנת עבודה מעולה ויקרה להחריד, ובאולפני עריכה משופעים בכספים היא בהחלט תתקבל בברכה. יחד עם זאת, אם באותם מקומות משתמשים בתחנות עבודה PC, יש אלטרנטיבות יותר זולות עם ביצועים יותר גבוהים.

סקירה: סמארטקארד של רשות הדואר

אחת לזמן מה אני בודק מה מצב שוק כרטיסי ה-DEBIT בישראל ובחו"ל, ומדי פעם אני רוכש אחד ומנסה. הפעם החלטתי לבדוק את ה-"סמארטקארד" של רשות הדואר, כרטיס Debit הכולל בתוכו שלושה "ארנקים": שקל, יורו ו-ליש"ט.

תהליך הרכישה היה ארוך מעט ברשות הדואר. הפקידה vדפיסה שאלון ומספר מסמכים שעליהם הייתי צריך פשוט לחתום (אף אחד לא מבקש ממך לענות לשאלון). לאחר מכן הייתי צריך לכתוב באנגלית לפקידה את שמי, הכתובת שלי, כתובת האימייל שלי ומספר הטלפון, לשלם 45 שקל וסכום להפקדה (אי אפשר לרכוש את הכרטיס ללא הפקדה ראשונית, מינימום 100 שקילם). לאחר כל הטקסיאדה הזו אתה מקבל מעטפה ובתוכה מסמך, כרטיס Debit ומדבקה (שצריך להדביק אותה על חלק לבן בדף) הכוללת קוד סודי. עד כאן – הכל טוב.

בדיקת דף עמלות העלה כי העמלות, בהשוואה לכרטיסי Debit חיצוניים אינן גבוהות (אבל מישהו בהחלט עוד לא למד לעצב דף עם טבלה באתר הכרטיס בדואר). אפשר להטעין את הכרטיס בדואר אולם לפי העמלות, רשות הדואר מעדיפה שפשוט תבצעו העברה בנקאית, והם מוכנים להנמיך את העמלה בשתי עשיריות האחוז לשם כך. על מנת לדעת מה מספר החשבון הוירטואלי שאליו תעביר סכומים שיופקדו בכרטיס, עליך להיכנס לדף הזה, להקיש את המספר הסידורי של הכרטיס (המספר מופיע למטה משמאל בכרטיס ומתחיל ב-200), 4 ספרות, קוד שמופיע על המסך, לאשר הצהרה, ללחוץ "שלח" ואז תקבלו את מספר החשבון וסוג הארנק שאליו. שימו לב: בתחתית הפרטים אמור להופיע "מטבע ברירת המחדל". הרישום באותה שורה אינו נכון והוא לא משתנה. על מנת להפקיד לארנק מסוים בכרטיס, יש להיכנס לאתר הכרטיס ושם לבחור את הארנק שיהיה ברירת המחדל לתשלום. הכסף יופקד רק לאותו ארנק בהעברה בנקאית. אתם כמובן יכולים להמיר בין שקלים/יורו/ליש"ט – אבל יש עמלה על כך. אגב, אם רק רכשתם את הכרטיס זה עתה, היכנס ללינק לעיל ובחרו בהרשמה. אתם תצטרכו את זה.

מבחינת מגבלות, באתר הדואר יש סלט שלם. בחלק מהמקומות מופיעים סכומים ישנים וקטנים מאוד. נכון להרגע, הדף הזה מציג את המספרים הנכונים: אתה יכול להפקיד מקסימום 5000 יורו בכרטיס, 6000 שקל בהעברה בנקאית אחת, עד 45,000 יורו בשנה, עד 1000 יורו משיכת מזומנים ביום, ועד 1500 יורו ביצוע עסקות ביממה. הכרטיס שתקבלו בדרך כלל פעיל למשך 4 שנים (זה כתוב על הכרטיס), אם לא משתמשים בו במשך שנה אז יש עמלה של 12 שקלים.

אחת המגבלות שאינן מופיעות בתיעוד באתר הדואר הוא "סעיף מסעדות/תחנות דלק/בתי מלון" והנה סיפור שקרה לי הערב: הגעתי לפגישת עבודה אצל לקוח, והלקוח היה עסוק. ראיתי בחדר האוכל שיש מכונת שתיה שמקבלת כרטיסי אשראי. החלטתי להשתמש בכרטיס הסמארטקארד בקניה הראשונה כדי לרכוש בקבוק שתיה קטן. המחיר שהופיע במכונה: 6.5 שקלים. העברתי את הכרטיס, בחרתי את המשקה, קיבלתי אותו והלכתי להמתין שהלקוח יסיים התחייבויות קודמות.

מכיוון שהתקנתי את האפליקציה של הכרטיס על הסמארטפון שלי, החלטתי לבדוק אם רואים את העיסקה. אכן ראו, רק שבמקום לגבות 6.5 שקלים, גבו ממני 30.7 שקלים! איך לכל הרוחות גובים סכום כזה על בקבוק קולה זירו חצי ליטר? הרמתי טלפון לחברה (משום מה המספר הישראלי שלהם לא מופיע על הכרטיס אלא רק מספר שנראה כאילו זה בחו"ל) ואז הבנתי שהסכום נגבה ממני כ"בטחון". מדוע לכל הרוחות צריכים לגבות ממני כמעט פי 5 על "בטחון"? כי מכונות שתיה נופלות בסעיף של בתי מלון/תחנות דלק שבהם הספק גובה פי כמה וכמה, והכסף חוזר אליך לאחר מספר שבועות! מסקנה: רואה מכונת שתיה ואתה צמא? תעביר כרטיס ישראלי רגיל או שתלך לסופר לקנות שתיה!

אז למי מיועד הכרטיס הזה? כיום, חברת אמזון מתחרה בחברות האשראי הישראליות ומבקשת את העמלה הכי נמוכה שאתם רוכשים מוצרים ממנה (לא חשוב באיזה חנות של אמזון, האמריקאית או האחרות) ולכן מומלץ לשלם בשקלים וכרטיס כזה יכול להתאים. ככלל, אני ממליץ לא להשתמש בכרטיס שהבנק הנפיק לך (או כרטיס חיצוני שחברות אשראי ישראליות הנפיקו לך) מאחר וכיום יש יותר ויותר הונאות אשראי וגניבת מספרים (תראו מה קרה באירן). נכון, כרטיסים מבוטחים, אולם אם אינך עוקב בצורה קבועה, אתה עלול למצוא שבכרטיסך בוצעו מספר פעולות ולוקח זמן עד שמקבלים כספים בחזרה, ולכן עדיף לרכוש כרטיס כזה, להטעין בהעברה בנקאית סכום מסוים ועם זה להשתמש (יש גם כרטיס ויזה נטען דולרי של חברת Payoneer הישראלית. אגב, ל-Payoneer יש גם כרטיס שעובד בשקלים, אבל העמלות שהם גובים – מופרזות בטירוף לפי בדיקה שערכתי).

לסיכום: כרטיס הסמארטקארד של רשות הדואר בשיתוף חברת Mastercard הוא כרטיס די טוב שיכול לסייע בשליטה על הוצאות רכישה, יכול להפחית את הסיכון בגניבה, ועוזר בדברים כמו "חגיגה" על האובליגו שלך ואפשר להטעין את הכרטיס בקלות מכל חשבון בנק (גם אחרים יכולים להעביר אליך כסף אל הכרטיס דרך מספר חשבון הבנק הוירטואלי למיטב ידיעתי).

חושבים על NAS חדש?

יש כיום לא מעט אנשים פרטיים שמחפשים לעצמם פתרונות אחסון, פתרון עם שרידות, שיהיה קטן, שקט, זול – ועובד טוב. חברות כמו Synology ו-QNAP מציעות מספר מוצרים לשוק זה. בנוסף, חברות כמו Western Digital, Seagate ואחרות גם מציעות פתרונות קטנים (עד 2 דיסקים) לשוק הזה, ולכאורה אין שום בעיה לחפש קצת באינטרנט הישראלי, לשאול חברים – ולרכוש מוצר כזה.

הבעיה בדרך כלל עם מוצרים כאלו (ובמיוחד מוצרים שיכולים להכיל מעל 2 דיסקים) – שהם לא ממש זולים, וזה עוד לפני שדיברנו על מחיר שכולל דיסקים בגודל 4 טרה ומעלה, תמיכה ב-Hotswap, אפליקציות וכו'. כשמוסיפים את הכל יחד, המחיר יכול לגלוש בקלות ליותר מ-9000 שקלים (לפני מע"מ) ולכן אני ממליץ פתרון כזה יותר לעסקים קטנים או לעסקים גדולים יותר שרוצים "לסגור פינה" – גם כשהביצועים אינם משתווים לפתרון אחסון רציני לארגונים.

חברת HPE מוכרת זמן רב את מוצרי ה-Microserver שלה שניתן למצוא אותם באתרים ישראליים כמו Plonter. כשמסתכלים על המחירים זה נראה די זול ואולי אפילו יכול להתאים לעסקים קטנים שצריכים רק לגבות תכנים של מספר מחשבים ודברים קטנים אחרים (שימו לב: רוב ההצעות אינן כוללות דיסקים, ואלו שכן – הדיסקים הללו אינם נתמכים כ-Hot Swap). הסיבה, אגב, למחיר הזול – קשורה לכך ש-HPE חתכו כל מה שניתן מהמערכת: אין בקר RAID, אין iLO לניהול מרוחק של המכונה, ויש מעבדים מלפני 4 דורות של AMD (שלפי השמועות AMD רצתה להיפטר מהמלאי ו-HPE רכשו את המעבדים במחיר של 10 דולר פר מעבד).

הבעיה המרכזית בפתרונות כמו ה-Microserver קשורה ל-Rebuild. המעבד מאוד חלש (הוא יותר איטי ממעבד ATOM ישן ומ-Raspberry Pi-2) וברגע שדיסק מפסיק לפעול (והם יפסיקו לפעול במוקדם או במאוחר, ככה זה, ולא חשוב מאיזו פירמה אתה קונה את הדיסקים), תהליך בניית ה-RAID יקח זמן רב ובאותו זמן שמבוצע Rebuild אתה תאמץ את המערכת (מה שמגדיל את הסיכויים שדיסקים אחרים יפלו) וקריאה/כתיבה אל ה-NAS תהיה איטית במיוחד, לעיתים תהיה בעיה של אי זמינות הפתרון לקריאה/כתיבה של נתונים, ולפיכך אני לא ממליץ על הפתרון הזה לרכישה, בוודאי לא לעסקים קטנים.

אחת התוכניות הקרובות שלי לשנת 2020 היא בניה של מערכת אחסון Scale Out שתבוסס על 3 שרתים שבכל אחד מהם יהיו 12 דיסקים, 2 דיסקים SSD והם יחוברו ביניהם במהירות של 40 ג'יגהביט, וזאת כתחליף למערכת אחסון רגילה שבניתי ושנמצאת אצלי בשימוש כיום. מכיוון שאף אחד לא הולך לממן לי זאת, אני צריך למצוא איך לבנות את המפלצת הזו במחיר הכי זול, אבל לפני כן – אני צריך לבנות מערכת קטנה שתורכב מ-4-8 דיסקים כדי לגבות עם Snapshots את האחסון הנוכחי (ולמי שטוען ש-snapshots זה לא גיבוי, כדאי שיתחיל ללמוד על ZFS, כל האחסון שלי מבוסס על כך), וגם כאן – הצטרכתי לחשוב על פתרון כמה שיותר חסכני…

לשם כך, התחלתי לחשוב על אנשי מחשבים שכן רוצים אחסון קטן בביתם. רובם לא מעוניינים לרכוש מספר מחשבים ומבחינתם כמה שפחות מחשבים שמשמשים כ-LAB – יותר טוב, ולפיכך, כדאי לנצל את המיטב מכל משאב.

אם נחשוב על NAS – זה פתרון די טוב, אבל למען האמת, רוב הזמן המערכת לא עושה כמעט כלום, וניצול המעבד ומשאבים אחרים הם נמוכים. מדוע שלא נשתמש במשאבים הללו להרצת דברים אחרים בתוך ה-NAS כמו שמערכות Synology/QNAP נותנות אך מבלי לרכוש מערכות כאלו? רבים הם האנשים שמעוניינים להריץ לדוגמא מערכות כמו Plex, טורנטים, מערכת ניהול מצלמות אבטחה ועוד ועוד.

אחת הבעיות הכי גדולות במערכות כמו Synology ואחרות – היא מפרט מאוד נמוך מבחינת מעבדים וזכרון (סביר להניח שברגע שתתחיל להשתמש בקונטיינרים כדי להריץ אפליקציות, תרצה להריץ יותר ויותר דברים ותצטרך יותר משאבי עיבוד וזכרון) ולפיכך החלטתי לבדוק מה יש בשוק מבחינת מעבדים במחיר זול, אך שניתן לשדרג למעבדים מודרניים. לאחרונה, AMD הוציאה לשוק את מעבד ה-Athlon 3000G שעולה בארץ 241 שקלים כולל מע"מ! בניגוד למתחרה שלו מאינטל (מעבדי ה-Pentium) – ל-3000G יש 4 נימים (בפנטיום אין בכלל), יש 4 מגהבייט זכרון מטמון (באינטל זה 2.5) והוא רץ במהירות גבוהה יותר מהפנטיום, וכמובן – ה-3000G זמין לרכישה כרגע, את מעבדי הפנטיום החדשים לא תמצאו בשוק הואיל ואינטל מפנה אותם ישירות ליצרני חומרה.

מבחינת לוח אם – כאן יש הפתעה לטובה: המעבד אינו מצריך רכישת לוחות האם מהסדרות החדשות (X570) והוא עובד מצוין על לוחות ישנים יותר וזולים. לוח האם הזה מתוצרת Gigabyte עולה 299 שקלים (כולל מע"מ). 2 מקלות זכרון של 8 ג'יגהבייט (כאלו לדוגמא) שיהיה לנו 16 ג'יגה זכרון (280 שקל כולל מע"מ), 4 דיסקים של 4 טרהבייט (זה החלק הכי יקר – 2196 שקל), ומארז וספק שאתם יכולים למצוא במגוון צורות צבעים ומחירים, כך שללא המארז וספק – המחיר שנשלם הוא: 3016 שקלים. אם נרצה תמיכה ב-Hot Swap נוכל לרכוש כרטיס כמו IBM M1015 שעולה ב-eBay מחיר "מופקע" של 70 שקלים (אל תשכחו לרכוש כבלים SFF-8087 ל-SATA, כל כבל מאפשר חיבור 4 דיסקים). אגב, המחיר הנ"ל יותר זול מכל Microserver של HPE.

אם נבנה מערכת כזו ונתקין עליה FreeNAS, או XPEnology (שזה קצת יותר מורכב אבל יש המון קליפים ביוטיוב איך לעשות זאת) או אם יש לכם ידע בלינוקס – הפצת לינוקס עם ZFS, נוכל לאחר ההתקנה להתחיל להתקין אפליקציות נוספות – ישירות, או כקונטיינרים. רוצים יותר כח עיבוד? כל מה שצריך הוא עדכון BIOS ואפשר לרכוש מעבדים אחרים במשפחת Ryzen 3,5,7,9.

לסיכום: כשזה מגיע לבית וכשרוצים פתרון אחסון זול אבל גם רוצים לנצל את המכונה להרצת דברים נוספים, כדאי לבנות אחת כזו וכפי שהצגתי למעלה – לא צריך להוציא כספים רבים על כך. חשוב לזכור – הפתרון הזה אינו מתאים למשרדים או לחברות מחשבים (אלא אם יש לכם איש לינוקס שיכול לתת לכם תמיכה כשיש תקלה).

כמה מילים על ה-CyberTruck של Tesla

לפני קצת יותר משבוע הציגה חברה טסלה לראשונה את ה-Cybertruck שלה, המענה שלה לכלי רכב מסוג PUT (כלומר Pick Up Truck). במשך זמן רב, אלון מאסק, הבעלים של חברת טסלה, רמז כי הרכב יהיה שונה חזותית לחלוטין מכל רכב אחר והוא רמז שההשראה לרכב מגיעה מסרט ה-Blade Runner. מכיוון שאף אחד לא ידע יותר מדי פרטים (וחברת טסלה הצליחה לשמור את הדברים בסוד), הופיעו מספר רינדורים/סקיצות ברשת מכל מיני מהנדסים וגרפיקאים למה אלון מאסק התכוון.

כשהרכב עלה במסגרת ההצגה של טסלה, כולם נוכחו לדעת שכל הרינדורים פספסו, וכל הצופים היו בהלם. החזות בהחלט שונה מכל דבר, מה שגרר מיד תגובות קיצוניות לכאן או לכאן, בין "מגעיל" לבין "מדהים". האנליסטים, כמיטב המסורת, כמובן "קטלו" את הרכב. חובבי רכבי PUT בארה"ב כמובן שקטלו את הרכב ומי שיחפש את המושג cybertruck ביוטיוב, יוכל למצוא קטילות רבות, עם הצהרות שאין שום סיכוי שרכב זה יוכל להתחרות ב-F150 של פורד או שום כלי PUT של שלושת יצרני הרכב הגדולים.

אם יש משהו אחד שרבים שוכחים – זה ש-טסלה הם מעולים בשיווק, הם ה"אפל" של יצרני הרכבים, במיוחד רכבים חשמליים, ויש לחברה "סטיב ג'ובס" בשם אלון מאסק, שמצליח בכל פעם לחדש ולהפתיע, הן ברכבים, הן ברעיונות, והן בדברים הקשורים לחלליות (SpaceX) ואפילו לחפירה מתחת לקרקע (Boring).

האמת הפשוטה היא, שכשמנסים להבין לאן טסלה חותרת עם הרכב, ומתייחסים לתחרות ומה שקורה בשוק, אפשר להבין משהו מעניין: הסיכוי של טסלה לנצח או להתקרב למכירות של ה-F150 או של המתחרים הגדולים – הוא, כרגע, קטן מאוד. ה-Cybertruck יצטרך לעבור שינויים רבים כדי להיות "סוס עבודה" שיכול לעמוד בתנאי קור רציניים (סולליות ליתיום לא ממש חובבות טמפרטורות מינוס, בין אם זה צלזיוס או פרנהייט), סחיבת משאות כבדים מאוד ש"קוטלים" את הסוללות באופן משמעותי, כמות תחנות טעינה וזמן טעינה של הסוללות, ופונקציות רבות נוספות.

אבל טסלה, למען האמת, לא מכוונת את הרכב לשוק הזה. הוא יותר מכוונת אותו לשוק שלא הולך לסחוב/לגרור עם הרכב 14 טון משקל, אלא ציוד יותר קל, נסיעות עם Camping Trailer בסופ"ש/חגים, ונסיעות שההלוך-חזור שלהם לא מצריך מספר טעינות של הסוללות, כלומר טסלה יותר "קורצת" לשוק ה-SUV אבל למי שרוצה יותר, משהו כמו סוס עבודה, אבל בלי להשתמש ברכב כסוס עבודה, והמחיר ההתחלתי שטסלה מבקשת עבור Cybertruck בקצה התחתון – קורץ במיוחד ללקוחות פוטנציאליים כאלו – $40,000 (כמובן ללא תוספות וכו'). בכל המצגת, לדוגמא, טסלה לא הראתה עבודה של ה-Cybertruck כסוס עבודה. טסלה כן הדגימה איך שילוב של טרקטורון חשמלי יכול להיות דבר מעולה עם ה-Cybertruck (הם ימכרו את הטרקטורון הזה בסמוך ליציאת ה-Cybertruck).

טסלה החלה כמובן בהליך של הזמנות מוקדמות. היא מבקשת רק $100 (שניתנים להחזרה) למעוניינים, וכרגע החברה קיבלה כמות של 200,000 "הזמנות" מוקדמות, ורובן, אגב, לדגמים היותר מתקדמים שעולים יותר מ-40,000$. גם טסלה וגם אחרים מודעים לכך שרבים מאלו ששילמו $100 לא יזמינו את הרכב (שרק יצא ב-2021, סביר להניח שבפועל הוא יצא ב-2022), אבל גם אם 10-20% מאלו ששילמו עכשיו $100 בסופו של דבר ירכשו את מה שהם הזמינו, טסלה ירשמו זאת כהצלחה.

לאלו שבטוחים שה-Crybertruck לא יתאים להיות סוס עבודה – מחכים חדשות מעניינות. פורד הכריזה שגם היא תוציא ב-2021-2022 את ה-F150 בגירסה אלקטרונית וסביר להניח שהם יוציאו באותה משפחה עוד כלי PUT בגירסה אלקטרונית. גם המתחרים עובדים במרץ כדי להוציא לשוק גירסה אלקטרונית של PUT (והאירוניה: בינתיים אין שיתוף פעולה בין היצרניות לגבי פורמט תחנות טעינה, גם כשטסלה הכריזה שהפטנטים שלה פתוחים) – מה אותם חובבי רכב יאמרו? האם הם ישדרגו לגירסה האלקטרונית?

לסיכום: Cybertruck הצליח להפתיע לחלוטין את השוק. בפעם הראשונה שחברה מעיזה לצאת עם PUT שלא מפחד מבחינה חזותית להיות שונה לחלוטין מאחרים והסיקור של כלי הרכב הצליח "לתקוע" את המראה של כלי הרכב בראש של הרבה צופים, הרבה הרבה מעבר לכל הכרזה של כל כלי רכב שהוכרז על ידי יצרן כלשהו וכמעט שבועיים אחרי ההכרזה – רבים עדיין מדברים עליו (וזו בהחלט פנטזיה של כל איש שיווק). האם המתחרים יעתיקו אותו? האם טסלה תצליח לחדור לשוק ה-PUT ולהיות יותר מ-נישה? יהיה בהחלט מעניין לחזות בהתפתחויות.